ממנטין

בהתחלה התעכבה להשיב להודעה. היא הביטה בשעון פעמיים מאז שהאיר המסך: לפעמים הרגישה כי הדבר החשוב ביותר שלמדה בחייה היה לא להראות יותר מדי עניין מן הרגע הראשון. גברים לא אהבו את זה. הם אהבו להתייבש, לחכות, לא להבין מה את עושה במקום לענות להם כבר, לרענן את המסך שוב ושוב כמו מטורפים. אם אמה עוד הייתה כאן, הייתה ודאי מהנהנת בהסכמה. מוטב לך להיות כמו מכתב חשוב שמתעכב בדואר, הייתה אומרת, להופיע מולם רק כשכבר כמעט והתייאשו. אבל אמא לא הייתה כאן, והיא חשבה שחמישים ושש דקות הספיקו. זמן מכובד לכל הדעות, אף אחד לא יחשוב שהיא נואשת. היא פתחה את הטלפון, הביטה בהתאמה החדשה שלה בטינדר, חשבה שהוא נראה לא רע יחסית לגברים שטרחו לפנות אליה, והקלידה. שלום. סתם כך, בלי סימן קריאה בסוף, בלי לב או קריצה, אפילו בלי חיוך של נקודותיים וסוגר.

   הם דיברו הרבה במשך יומיים, ובזהירות הולכת ומתפוגגת היא הרשתה לעצמה לקצר את זמני ההמתנה בין ההודעות. מרגע שדיבר איתה על האלבום החדש והפחות מוצלח מקודמו של לנה דל ריי היא נסמכה על תחושות הבטן שלה ולא על המחוגים. באיזשהו שלב התחילה גם להוסיף חיוכים. קודם מאופקים, אחר כך מלאי שיניים מצויירות. נדמה היה לה שהפכה את האבן הנכונה הפעם, לשם שינוי: הם היו בני אותו הגיל, עדיין היה לו שיער על הראש, הוא עבד בעבודה שלא דרשה רשיון על קטנוע או משאית ושניהם איבדו את אמם מוקדם מהצפוי. בנסיבות שונות, כמובן. היה גבול גם לאיכות הסינמטית הצבועה שחור לבן שנמתחה ביניהן כמו מוזיקה שקטה מחדר סמוך.

   לרגעים הציפה אותה תקווה צבעונית קלת כנפיים מוצפת באשמה ידועה מראש; אולי הפעם תצליח לא לקלקל את הכל כפי שעשתה תמיד. כשכתב לה שהיא נראית יפה במיוחד בתמונה הרביעית, זו שישבה בה על הדשא ביום שמשי חסר דאגות אחד, היא הרגישה דחף כמעט בלתי נשלט לתחוב את פניה אל תוך המסך ולהצמיד את ראשה לצווארו. אבל היא לא העזה להראות ולו רמז להתרגשות, רק קברה את הייאוש התהומי הזה תחת עוד אמוג׳י. הוא, מצידו, לא הבין איך בחורה כמוה עדיין חיפשה את שאהבה נפשה בתוך הסבך האלקטרוני הצפוף מדי הזה. הוא גם אמר את זה ככה, כמו שזה. ובכן, אולי במילים קצת אחרות, אבל זו בהחלט הייתה רוח הדברים. זה ליטף והבעית אותה בה בעת.

   ״ניפגש הערב?״ הוא שאל לבסוף. היא חשבה על זה במשך שלוש דקות - בלי לספור - לפני שהסכימה. מאוחר יותר התקלחה, התאפרה, לבשה את הבגדים הכי יפים שלה, סיימה לטפל בכמה עניינים דחופים ויצאה מהבית. היא תחזור בעוד שעה, חשבה, שעתיים לכל היותר. אמא הייתה אומרת שכדאי לה לשמור את זה קצר, להשאיר משהו לחכות לו עד לפעם הבאה.

   הוא המתין לה תחת פנס בודד על ספסל בקצה הרחוב, לא רחוק מדי מביתה. ממקומה בצדו השני של המדרכה ראתה את ראשו מבצבץ מעל לוחות העץ. היא הציצה בשעונה; כמו תמיד היא תגיע באיחור. היא קרבה אליו בשקט וניסתה להשתיק את צעדיה על המדרכה. אם פשוט תתיישב לצידו מבלי שיבחין, חשבה, ותניח את ידה בטבעיות סביב כתפיו, זה בטח יהיה משעשע. הם יוכלו להזכר בזה עוד עשרים שנה ולצחוק. אבל הצל הארוך שנתן לה פנס הרחוב נפל מולו והוא הסתובב אליה מיד. לרגע קפאו פניו בלי הבעה כשבחן אותה, ואז שפתיו התרחבו לחיוך. ״זאת את,״ אמר וקם על רגליו. היא ראתה שהוא אוחז בבקבוק יין עטוף תווית מהודרת ושתי כוסות נייר. ״כבר חשבתי ששכחת.״

   ״אני אף פעם לא שוכחת כלום,״ אמרה. היא חייכה, התקרבה, חיבקה אותו קצרות, כמעט ולא נגעה בו. מריחה של בושם מצווארו הכתימה את לחייה. ריח מתוק, מרענן, לא כבד מדי. עוד נקודה לזכותו. רוב הגברים שפגשה סבלו מתסמונת חמורה של לשפוך על עצמם את כל הבקבוק ולחשוב שכולם נהנו מזה.

   הם שתו, כוס אחת ואחר כך עוד אחת, ודיברו על כל מה שלא הספיקו לדבר עליו בהודעות. הוא סיפר לה שהוא חושב ברצינות להחליף מקצוע, לעשות משהו יותר בשביל הנפש ופחות בשביל הארנק, אמר שנמאס לו להיות עבד בלתי נראה של תאגידים ולראות את החיים נגמרים לו מבעד לחלון של משרד מאובזר מדי. כמה סוגים של קפסולות קפה בן אדם כבר צריך? היא חשבה על זה קצת, אמרה שלפעמים היה גם יופי באפרוריות השקטה של הלהתקיים, אבל ששינוי אולי יעשה לו טוב. ושבלי קשר, להיות בורג קטן וחסר חשיבות היה פסגת חלומותיו של מי שהיה יותר מדי על כתפיו. זה יצא ממנה בטבעיות כזאת שהוא תקע לה מבט שכולו פליאה, כאילו חשבה על כך בשבילו ופתרה לו את כל הבעיות בלי להתכוון.

   ״את גם חכמה, בנוסף להכל,״ הוא אמר, וצמצם את המרחק ביניהם על הספסל. היא הרגישה את ירכיו מתחככות בה מבעד לבד המכנסיים, וליבה פעם בעיגולים ורודים על לחייה. מזל שלא נפגשו באמצע היום, זה יכול היה להיות מביך. הוא הרים את זרועו וכרך אותה סביבה, לגם שוב מהיין שלו, הצמיד אותה אליו. היא שמטה את ראשה על כתפו. כמה חיכתה לרגע הזה, עוד מאז שהביטה בתמונה שלו בפעם הראשונה ידעה שזה חומר טוב. הוא ליטף את פניה לאט ובעדינות כזאת שהיא חשבה שעוד רגע ותשתגע. אבל מבט חטוף בשעון בישר לה שתצטרך לשמור את זה להזדמנות אחרת.

   ״אני צריכה ללכת,״ אמרה אחרי רגע ארוך של שתיקה מתנשמת. היא נאבקה בגופה שנכרך בספסל כמו צמח מטפס ובקושי הצליחה לקום. הוא ניסה לאחוז בה, לתפוס אותה, להשאיר אותה שם עוד רגע איתו, אבל היא חמקה מאצבעותיו. עוד היה עליהם להתנשק, זה היה דייט מוצלח לכל הדעות, אפילו דיברו על דברים עמוקים באמת. לאן היא ממהרת?

   הוא קם אחריה, מעד על רגליים שיכורות למחצה, והפיל בדרכו את הבקבוק הריק אל הקרקע. היא לא התנגדה כששלח את זרועותיו ואסף אותה לתוכו. הם עמדו מול הספסל והתנדנדו זה בזו. ״תתקשרי אליי?״ שאל כשהתרחקה ממנו בצעדים קטנים אל קצה הרחוב, והיא הנהנה מבלי להסתובב לאחור. לא הספיק למצמץ וכבר נעלמה ממנו. היא חצתה את הכביש, אחריו עוד אחד, פנתה ימינה באחד הרחובות והקלידה את הקוד לשער הכניסה של הבניין. כעבור רגע כבר עלתה במדרגות ודילגה אותם שתיים-שתיים בעודה אוחזת במעקה. היא הציצה בחטף בשעון. זה התארך מעבר למתוכנן. מסוחררת היא דחפה את המפתח אל המנעול ופתחה את הדלת.

   אמא ישבה על הכסא והשקיפה החוצה מהחלון כשנכנסה אל הבית. בשנה האחרונה באה והלכה כמו נורת פלורסנט שמישהו שכח להחליף; בעיקר לא הייתה כאן, וביקוריה המועטים היו תמיד קצרים. היא סגרה אחריה את הדלת, התקרבה אליה והניחה את ידיה על הכתפיים השמוטות שבד החולצה הגדולה מדי נתלה עליהן בחוסר רצון, והביטה בעיניה שסירבו להשיב מבט. "חזרתי, אמא,״ אמרה, וכרכה את זרועותיה סביבה. ״אני כאן.״ עוד מעט תעביר אותה למיטתה, ואז סוף סוף היום הזה ייגמר. אבל אולי היה מוטב שתמתין מעט קודם, עד שהשפעת האלכוהול תתפוגג. זו לא הייתה שעה טובה לתאונות.

   ״מי את?״ אמא שאלה. שפתיה נמשכו פנימה והחוצה שוב ושוב, התכווצו, ולבסוף התקבעו בעיגול רוטט, שהאוויר נכנס ויצא ממנו בשריקה צורמת. גופה ניסה להרתע אחורה, אבל התרסק אל תוך עצמו בצורה חדשה של חוסר צורה על הכיסא. זרועותיה נותרו תלויות לצדי גופה כמו שני גבעולים נבולים של דיפנבכיה. ״איפה הבת שלי?״

   היא קמה והתרחקה ממנה באנחה. עד לא מזמן הייתה בשלב הזה מתחילה לבכות בלי שליטה, אבל השריר הזה היה כבר מנוון מאליו. מנסיונה כבר ידעה שלא היה טעם לנסות ולהסביר, שום דבר טוב אף פעם לא יצא מזה. היא תשב על הספה ותחכה עד שתשוב. אולי בבוקר תהיה קצת פחות עוינת, כשתקום ותסחוב אותה משם אל המקלחת.

   הטלפון רטט בכיס מכנסיה. לאחר מאבק הצליחה למשוך אותו משם והביטה במסך. ״היה לי כיף איתך הערב,״ הוא כתב לה בהודעה והוסיף אמוג׳י של לב. צהוב, לא אדום, שלא תחשוב לעצמה בטעות שהוא כבר לגמרי מאוהב. ״אני לא יכול לחכות לראות אותך שוב.״

   היא הביטה באמה המקופלת בכסא, ואז בחזרה במסך. דקה שלמה עדיין הופיע כמחובר לפני שהתייאש. ״אני מצטערת, אבל זה לא יעבוד,״ הקלידה, ואז מחקה, ואז הקלידה את זה שוב. לרגע העולם סביבה נצבע שכבה שקופה מטושטשת, שנעלמה כמעט מיד. אמא השמיעה אנחה מלאת אוויר. מטופשת שכמותה, חשבה, שהרשתה לעצמה לבזבז לשניהם את הזמן. והיין הזה בטח עלה לו הון. היא הוסיפה לב אדום ושלחה את ההודעה. ואז לחצה על שמו, גללה במהירות לתחתית המסך וחסמה אותו בלי לחשוב פעמיים. מוטב כך לשניהם. היא הספיקה לראות את הוי נצבע כחול רגע לפני שהמסך האפיר.

   היא התיישבה על הספה והדליקה את הטלוויזיה, והן צפו בלי קול בשידור חוזר של תכנית הבוקר. היא נשענה לאחור, הריחה את הבושם שעדיין התעקש לדקור את לחייה, והרגישה איך עיניה נעצמות. עניין של יום או יומיים לפני שתפסיק לחשוב עליו, בכל זאת כבר הייתה מיומנת. רק כעבור זמן, כשהייתה שקועה בשינה עמוקה, הרשתה לעצמה לחלום מה היה יכול להיות.


נכתב על-ידי
סתיו הולץ
הדף נקרא 67 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי