המשיח הוא נינה פֵּרוֹנִי

"איש הולך על חבל" הוא הסיפור שהכי אהבתי בספר הכבש השישה עשר. יותר מכך, אהבתי את האיור לסיפור, של איש קטן עם כובע מצחיק, דמות מסתורית שנראית כמו לוליין מקרקס, שהולך על חבל מתוח מעל שכונה של בתים פרטיים, שנראתה לי במהלך ילדותי כמו רמת אפעל, השכונה הצמודה לשכונה שבה גדלתי. גדלתי בשיכון הרופאים של תל השומר, ובינה לבין רמת אפעל וכפר אז"ר, השכונה השלישית באיזור, היו שדות נרחבים ופרדסים. זה היה פעם. היום הכול בנוי. בניינים ומגדלים, אזורי קניות, בתי קולנוע וחניונים, המרחב הכפרי התכסה כולו בבטון ונדחס באורבניות, שֶׁמָּחֲקָה לחלוטין את הטבע הפתוח שבו גדלתי, ושעורר בי כילד, תחושות של חופש עצום.

בגלל שהזכיר לי את רמת אפעל, האיור בספר פתח חלון בנפשי לדמיין בכל קריאה את המרחב הגדול של שדות ילדותי. בשעות אחר צהרים ארוכות של קיץ אינסופי, בימים של חורף, בשמש אביבית או בנשוב רוחות של סתו, אהבתי לשוטט באזור לבדי או עם חברים, ולשהות בטבע הנפלא, שצמח פרא בכל מקום. הקוים הייחודיים של האיור בספר הזכירו לי כיצד רצנו מאושרים במרחבים הפתוחים והתחבאנו בפרדסים הסבוכים. בכל פעם שהתבוננתי באיור הלוליין המצחיק, כמו בחיבור מילים מוצלח בשיר של משורר, ראיתי הבזקים של מעוף חופשי; חוויתי חופש מוחלט של טבע, וריחוף משוחרר בשמי הנצח של ילדותי. עם השנים, כששמעתי מוזיקה בחדרי וקראתי בכבש השישה עשר, דמיינתי שאני עף מעל אזור ילדותי כולו, כמו להקה של ציפורים נודדות בסרט טבע על עונות מעבר בסקנדינביה. חשבתי אז, שאם יש משיח בעולם, זה לבטח האיש המאויר הזה - ליצן קטן עם כובע מצחיק, שהולך על חבל דק, פורס ידיו לצדדים, ואז, דרך כישוף לא ידוע, מרחיב את ליבי ומטיס את נפשי לתוך שמיים בהירים של אושר צלול ושמש נצחית.

***

עם השנים, ככל שהתבגרנו, הכרתי יותר מקרוב את הילדים שגדלו בשכונות האחרות של מרחב הטבע המשותף. למדנו באותם בתי ספר תיכוניים ונסענו באותה תחבורה ציבורית לאותם מקומות בילוי. הזיכרונות עם חברי ילדותי בטבע החופשי של שנות היסודי, הפכו לכתמים מטושטשים ודוגמאות צבעוניות, בפוסטר הפרסומת שבתחנת האוטובוס.

***

כתיכוניסט, התעניינתי בעיקר בבנות חמודות, למרות שידעתי שאני חצי הומו. הייתי חתיך נורא, פופולארי ואטרקטיבי, ובכל מקום אליו הגעתי משכתי המון תשומת לב. אהבתי את הפופולאריות שלי, אבל הרגשתי שהמצב מחייב אותי להיפרד באכזריות מהשלווה, האושר והבטחון שהכרתי בתור ילד. הפסיכולוגיה הלהטבית שלי כמתבגר כפתה עלי מצב של יציאה כפולה מהארון: גם מינית וגם חברתית. על אף הקושי, הייתי חייב להגדיר עבור עצמי, מי אני ומה אני רוצה בחיים האלה, כי האנשים שנמשכו אלי כמו לאש דרשו התייחסות סטרייטית אסרטיבית מיידית, שכלל לא הייתי פנוי לתת. בגלל המתיקות והחופש העמוק שחשתי כל השנים כילד בטבע, כמתבגר, היה לי קשה לצאת אל העולם הגדול ולנהל פרפורמנס של מוביל חברתי.

***

בתחילת השנה של כיתה י', הייתה קבוצה של בנות מרמת אפעל משכבה ט', שפיתחו אלי אובססיה. הן היו חבורה של חמש בנות מקובלות, שמתוכן הכי אהבתי את נינה פרוני השקטה והמסתורית עם האף הגדול, אבל דווקא חברה אחרת שלה, שכיום אני אפילו לא זוכר את שמה, התאהבה בי לגמרי, והכול נסב סביב הקראש שלה עלי. הן היו מכתרות אותי בתחנת האוטובוס אחרי הלימודים, משגעות לי את השכל בצחוקים ושיגועים, ואני, שנקרעתי בין משחק חיצוני של כוכב נעורים לבין צורך פנימי בחופש חסר תכלית של בדידות מתוקה, נלחצתי מזה שמצפים ממני להיכנס לקשר עם ילדה, שאינני רוצה בה. באותם רגעים של מצוקה קשה בתחנה, התבוננתי בפוסטר הפרסומת ובאף של פרוני בתור נקודות אחיזה למשהו מוכר בי, שאינני רוצה לעזוב. האף הגדול שלה הזכיר לי בצלילות את האף הגדול שלי, ואת תחושות הכיעור שהרגשתי בגללו. דרך ההכחשה נכנסתי לתחושות מדומיינות של נידוי ובדידות, שבאותו רגע הסבו לי שלווה וביטחון. בתוך הכאוס הצעקני של הרגע, כבדרך כישוף, ניצת בי אור גנוז של מנוחה ורוגע. ריחפתי בראש החץ של ציפורי הנוד הסקנדינביות, בשמי הזריחה הפתוחים. לא רציתי לצאת מארון החלומות של ילדותי.

***

האוסמוזה החברתית הציקה לי והרגישה כחסרת פתרון. אני מניח שחשתי כך מכוון שלא יכולתי, כמו שהיום, להפריד ולהגדיר לעצמי, מה עובר עלי ומה בעצם קורה. בתור נחמה קטנה לעולם הילדות שנקרע ממני ללא רחמים, כמתבגר, הייתי הולך כל לילה לישון עם הספר של הכבש השישה עשר, וצולל לפני השינה לתוך האיורים.

ואז זה קרה. לילה אחד, לאור המנורה ובדרך להירדמות, הלוליין הקטן על החבל נראה לי כמו נינה פרוני. משהו באיור הזכיר לי שוב את החופש בשדות, את תעופת הציפורים, והרגש הטוב הצית בי את אותו זוהר שכינה של מנוחה ורוגע, שחשתי במעמקי הרגע המלחיץ עם הבנות בתחנת האוטובוס, כשהתבוננתי באף של נינה.

הבטתי עמוק לתוך האיור, כמו בזכוכית מגדלת. השיער המסולסל שמתחת לכובע המצחיק נראה בדיוק כמו השיער המתולתל של נינה. הפנים הלא מוגדרות של הלוליין, עם החיוך המתוק והאף הגדול, התלבשו לי היטב על המסתורין הנשי של הנערה המקובלת מהשכונה ליד, שלמרות הבלונד החינני והיופי, נחבאה אל הכלים. המצב הזה, של מציאת קווי דמיון בין העולמות וסינתזה בין המרחבים, סימל עבורי חופש לא ידוע; משהו מושך ומכיל, אך לחלוטין חסר הגדרה. הבנתי באותו רגע, שיש אהבה, שמחברת בין האלמנטים השונים שבנפשי ואהבתי את זה מאד. ביופייה הייחודי, נינה גרמה לי להרגיש שזה בסדר אם לא אשחק את הכוכב, ושאפשר לשמור על רגישות עולמי הפנימי, גם אם בחוץ הכול סוער וזוהר. באותו רגע התחבר לי הכול בבוהק זרחני של אור שמש גנוז, בגיבוש נפשי שלם ובמעבר אל השלב הבא בחיים.

אחרית דבר:

את התיכון עזבתי בשיא הבלגן ובמקום בגרויות התחלתי ללמוד אמנות במכללה פרטית. את הבנות מרמת אפעל ראיתי על האוטובוס מידי פעם באותן שנים, אבל את נינה לא ראיתי מאז, ולמעשה, חוץ מפעם אחת לא ברורה בקפיטריה של קולנוע לב בדיזנגוף סנטר בגיל עשרים, נראה לי שלא ראיתיה עד היום. אני יודע שהיא מתגוררת בפריז. עמוק בספרייה שלי אני עדיין שומר את העותק המקורי של הכבש השישה עשר, עם האיורים המרגשים בשחור לבן. הוציאו מאז כבר כמה עיצובים חדשים לספר עם איורים חדשים ושונים לגמרי, אבל כלום לא מחבר אותי חזק לחופש האינסופי של ימי ילדותי כמו הלוליין המצחיק על החבל הדק, המשיח הקטן ששמו נינה פרוני.