התיק של אריאלה
כשאריאלה קנתה את התיק שלה, אבנר חשב שהוא מוגזם. תיק גדול מדי, כבד מדי ובעיקר אדום מדי. אבל אריאלה כלכך שמחה שסוף סוף מצאה תיק בדיוק כמו שחיפשה, כמו שדמיינה, אדום וגדול , כזה שאפשר להכניס בו הכל, שאף פעם לא יחסר משהו בדיוק כשצריך, מגבונים שנקנו בחנות בחבילה קטנה, דחוסים וממאנים לצאת מהעטיפה, תמיד יוצאים שניים שניים, מגבונים שהוגשו במסעדות בתום הארוחה ושלא היה להם שימוש באותו הרגע, ג׳ל ידיים למקרים חמורים יותר, מגבת בד קטנטנה למקום שיש בו מים לנטילת ידיים אך אין במה לנגב, מיכל דיאודורנט קטן של נסיעות לחול, דוגמית בושם למקרה שתשכח להתבשם אחרי מקלחת הבוקר, חבילת טישו לנזלת לא מעשית, טמפונים ותחבושות למניעת מבוכות, ליפסטיק לרגע של גינדור, כדורים ותרופות למכאובים שונים, מברשת קטנה, זוג תחתונים, סל קטן מתקפל עם דוגמה של חתולים, שקית ניילון, כבל הטענה לנייד, אוזניות, ארנק, שעון שזקוק לתיקון, הפניות לרופאים מומחים, הזמנה לחתונה כולל מפת הגעה, מספר עטים, פנקס קטן, בקבוק מים ולפעמים פרי כמו תפוח או תפוז שאולי יתחשק בדרך. ולא, לא אכפת לה שהוא כבד.
אבנר ראה את אריאלה בחודשים האחרונים הולכת ושחה תחת משא תיקה האהוב, גופה הזקוף הפך קטן יותר, עצמות לחייה היפות בלטו כמאיימות לפרוץ מעור פניה, גומות חיוכה נמוגו אל העור המתוח על העצם ועיניה שקעו לתוך ארובותיהן. בלילות עת שכב לידה ער, מאזין לנשימותיה יכול היה לשמוע את המחלה מכרסמת בגופה הצנום, כמו תולעי עץ ברהיט ישן, רוצה לגעת בה נגיעות אחרונות ולא מעז. אריאלה גוועה ואבנר לא יכול היה לעשות דבר.
בשבועים האחרונים לחייה אושפזה בבניין האונקולוגי, שום כח לא נותר בה וזה היה ״עניין של זמן״ כפי שאבנר טרח לעדכן את המתעניינים.
הוא בא לבקרה מדי יום וישב שעות ליד גופה המתכלה מכוסה בסדין עם הדפס בדוגמת לוגו בית החולים וכמעט חסר תנועה. כאילו מתאמנת להתעטף בתכריכים, חשב לעצמו מחשבה איומה שניסה לשוא לגרש. כשיצא לעת ערב מהחדר, ידו מרפרפת על ידה, שפתיו מנשקות את המצח הקטן שאיבד מנחישותו, נעמד ליד המעלית ושמע לפתע צווחות מגיעות מכיוון המדרגות. נערה צעירה קראה קריאות שבר שפילחו את ליבו ,אחר כך שמע קול שקט מנחם במילים שלא הצליח לשמוע. המעלית הגיעה, מלאה באנשים מצופפים ומבט קודר בעינהם, אז הגיע להחלטה שמחר יוציא משם את אריאלה ויהי מה.
כשחזר למחרת, אריאלה היתה שקועה בדמדומי חייה, נשימותיה הלכו והתרחקו אחת מהשניה וריאותיה כבר ויתרו על חמצן. הנשימה היתה סימן למוות ההולך וקרב וכבר לא בישרה על חיים. אבנר ישב לצד מיטתה, כועס על עצמו שלא הוציא אותה משם בזמן, חושב לעצמו כמה נורא למות במיטה זרה בבית חולים, על סדינים של בית חולים כשהראש מונח על כרית לא נוחה והריח הזה, שילוב של הפרשות ותרופות, הוא הדבר האחרון שחולף באפה. הוא אחז בכף ידה הרפה, נזכר איך היו לפעמים הולכים מחזיקים ידיים, איך היתה ממוללת אחת מכפות רגליו של חתול שישב על ברכיה או איך היתה עוטפת אבן קטנה בכף ידה על מנת להתחמם ועתה, לא עזר חום כף ידו האוחזת בה וידה נותרה קפואה וזרה.
כשפסקו הנשימות הכבדות ואבנר נותר עם השקט המצמית לבדו בשעה ארבע לפנות בוקר, פרץ של דמעות ניתך מעיניו על עור פניו הסגלגל, והוא חיפש ממחטת נייר ולא מצא, נזכר בתיק האדום של אריאלה שתמיד היה בו מענה לדברים מעין אלה ולבטח עדיין מצויים בו ממחטות נייר, בקבוק מים קטן ופרי, שכלכך היה זקוק להם עכשיו. אחות נכנסה לחדר, הדליקה אור מעל מיטתה של אריאלה חסרת החיים, ראשה הקרח בוהק בחוורונו ,פניה קפואים בשנת נצח, לא מופרעים מהאור הפתאומי ופנתה אל אבנר במילים רכות, אני מצטערת אבנר, מצטערת בצערך. תדע שהיא כבר לא סובלת יותרהוסיפה, תתנחם בזה. אמרה והתכופפה לחבקו חיבוק חם ולא רשמי ואבנר שלא היה רגיל בחיבוקים ובטח בחיבוקן של נשים זרות התמסר באותו רגע לבכי ונתן לדמעות לשטוף בקול געיה שלא הכיר מעצמו והתנחם לרגע בחיבוקה הרך של האחות.
הם היו זוג אוהב ולמרות שהיו כמעט הפכים מושלמים התאימו זה לזו. היא אריאלה היפה והוא אבנר הגבוה, גמלוני מעט, היא מעשית והוא חולמני קצת, היא לפעמים חמורת סבר והוא בעל חוש הומור נפלא. ולפעמים כשהיו צולחים משימה שהחיים הכתיבו להם היו מעירים בסיפוק, אנחנו זוג א"א, אבנר ואריאלה.
אבנר פרופסור לתורת המשחקים, לא הבין איך לא חזה את מחלתה ומותה של אשתו. הוא בדיוק התחיל שנת שבתון, קודם היציאה לגמלאות. הם תכננו טיול סביב העולם בשנה הזאת, אלסקה, מקסיקו, פטגוניה, אוסטרליה, תכננו שעות וימים את הטיול לפרטי פרטים והנה באה מציאות מרגיזה וחטפה את אריאלה מצוות א"א ואבנר נותר לבד.
בהתחלה אבנר ניסה להיות מעשי וחשב איך יפטר מכל הבגדים היפים של אריאלה שהיו מסודרים כחיילים ממושמעים בארונות, שמלות חסרות חיים שתלויות בארון וריחה הנעים של אריאלה אופף אותן. המשימה בנתיים לא צלחה יפה, וחוץ מלגעת בשמלה זאת או אחרת, לא היה אפילו מסוגל להוציא אותן מהארון שם נחו כהווית רפאים לאריאלה, מציקות בזכרונו ומעלות דמעות סוררות.
בתום חודש האבל השאיר את הזקן שעלה וצמח על לחייו . בין כה וכה לא נדרש למסדר הבוקר אצל אשתו המנוחה כפי שהיה בימים שהיתה חיה כשהוא היה נעמד ליד הדלת מול מבטה הבוחן לפני היציאה לאוניברסיטה, החליט שיטייל בגפו. רכש מזוודה קטנה שבה דחס בגדי קיץ וחורף, תחתונים ובגד ים, חליפה, כלי רחצה וזוג נעליים נוסף. חסרה לו היכולת של אריאלה לארוז בדיוק את מה שנחוץ ומה שאסור שיחסר, תמיד היתה אורזת עבורו, גם כשנסע בלעדיה.
החפצים של אריאלה נותרו חסרי חיים לאחר מותה, חוץ מהתיק שיש לו חיים משלו, לא ניתן להתעלם ממנו, נדמה שהחפצים בתוכו מתקוטטים כי נמאס להם להיות בתוכו חסרי תועלת, תפוח אחרון שנשכח מעלה עובש, מים בבקבוק קטן איבדו מטעמם והפכו לבעלי טעם ישן, הזמנה לחתונה כולל מפת הגעה איבדה מזמן את שמחתה, תחתונים להחלפה שלעולם לא יוחלפו, וההפניות החדשות לרופא שכבר לא יהיה בהן צורך. אבנר החליט שיקח עמו את התיק למסעותיו בעולם, בערב לפני שהמריא בפעם הראשונה מאז מותה, הוריד את התיק מהוו בכניסה עליו היה תלוי. פתח אותו בסוג של חשש והחל מרוקן את תכנו. כל מה שנראה מקולקל, מעלה יושן או עובש נזרק, כל מה שאבנר חשב שלעולם לא יזדקק לו אבל לא יכול היה לזרוק הוכנס למגירה קטנה במטבח. ליד חוט תפירה, נורה קטנה, מפתחות שלא ברור לאילו מנעולים הם שייכים, נוספו עכשיו, שפתון שיותר לא יעלה חיוך על שפתיה, בושם קטן שלא יבשם את צווארה, מיכל דיאודורנט, טמפונים ותחבושת היגיינית.
בשאר החפצים שהיו כאלה שלודאי יצטרך, לא נגע. התיק היה קל יותר עכשיו ואבנר דחס אותו על תכולתו המצומצמת לתוך המזוודה.
כשהיה נוסע לכנסים וכשהיא לא הצטרפה אליו, אבנר תמיד היה מביא מתנה קטנה לאריאלה. פעם בושם שזכר שהיא אוהבת, שוקולד יוקרתי, תכשיט קטן וגם פסלוני חתולים מרחבי העולם עבור האוסף שלה שהיה מוצג לראווה בארון עם דלתות זכוכית שאבנר שהיה בעל הידיים הטובות בנה עבורו.
עכשיו מכל מקום שביקר בו היה מביא אבנים קטנות שמצא בהן ייחוד, כדי להניח על הקבר שלה. כמוהה למד ללכת מבלי להסתכל על הנוף, אלא על האדמה, כדי למצוא אבן מושלמת בצורה ובצבע, ושלא תהיה גדולה מדי או כבדה מדי, שהרי היא אמורה לחזור את כל הדרך לישראל בתיק האדום. במשך שנה הספיק לטייל במקסיקו ובארגנטינה, באוסטרליה ואף קפץ מדי פעם לאירופה, במשך שנה עלתה וצמחה תלולית קטנה של אבנים צבעוניות על משטח המצבה הצנועה. בהתחלה התיק של אריאלה היה מונח במזוודה, תופס מקום לא ריאלי על חשבונם של בגדים שנשארו מחוצה לה באין ברירה. אחר כך מצא אבנר שנוכחותו של התיק נעימה לו והוא בחר לתלות אותו על כתפו. לאיש זה לא נראה מוזר , ואם היה מי שתהה, לא אמר לא כלום .ככה התיק יצא מהמזוודה והותיר מקום לבגדים ומתנות והיה בן לוויה , שנושא עימו פרודות אריאלה בלתי נראות.
את הנסיעה ליפן כבר לא תכננו ביחד, ואבנר מצא עצמו מזמין ,מתכנן מסלול, דואג להגיע לשבוע פריחת הדובדבן ,לפסטיבל מקדש השועל בקיוטו , ליער האיילים בנארה, לאי הפסלים באון שוי, ועוד ועוד לחצות את יפן לארכה ולרחבה, עד האיים הדרומיים. הוא תכנן נסיעה ברכבות המהירות, הזמין לעצמו כרטיס נוסע במחלקה הראשונה, לא כי היה מפונק, אלא זכר להנאות הקטנות שחלקו תמיד ביחד, מלונות טובים, מסלולים מעניינים וגם מחלקה ראשונה אם מתאפשר.
כשנחת בטוקיו והחליק את מזוודתו על האריחים הנוצצים בדרך לתחנת האוטובוס שיקח אותו למלון, עבר אותו עדר של אנשים נחפזים בתלבושת אחידה, גברים בחליפות שחורות, שיער מלא שחור או מאפיר, נשים קטנות מלוכסנות עיניים, רגליהן הקטנות מעוקמות מציצות תחת שובל חצאית כשל תלמידת בית ספר, חנוטות בחולצה לבנה ובלייזר, שיערן אסוף בסיכות שחורות, ופניהן המכוסות במסיכות לבנות כשל חדר ניתוח, ריקים מהבעה. באוטובוס, אף שזאת שעת בוקר וכולם ממהרים לעבודה, אין ולו שובל בושם נשי או גברי, גם לא ריח חמוץ של זיעה, סתם אויר עומד נטול ריח, דחוס בהבל פיהם הנקי של המוני בני אדם. שלא כמו במקומות אחרים שביקר בהם, לא מצא אף אשה שתדמה לאריאלה, לא ראה אותה עולה לרכבת, אוחזת לפעמים בידו של ילד קטן, או דרך חלון, שותה קפה דלוח בסטארבקס, נכנסת לשרותי נשים מבלי שיצטרך להמתין לה או אפילו תתישב לידו באוטובוס, מקרה שקרה במלבורן אוסטרליה ואפילו תחייך אליו ותרד כעבור זמן מהאוטובוס תשאיר אותו הלום מזכרון וגעגוע.
בקיוטו עלה על הרכבת המהירה לאוסקה, משם ימריא לאחד האיים הדרומיים בשרשרת אוקינאווה. אבנר נהנה לעמוד על הרציף ולצפות ברכבות המהירות המגיחות פנימה לתחנה וממשיכות במהירות שהעין לא תופסת. הרכבת שלו הגיעה ונעצרה בדיוק מופתי מול מספר הקרון שהיה מוטבע על הרציף. בקרון הניח מזוודתו הקטנה במקום המיועד לה, התיישב ליד החלון במקום שהיה שמור עבורו, הניח את התיק האדום של אריאלה על המושב שהיה ריק לצידו, מתח רגליו הארוכות, הניח את אוזניות על ראשו, עוטפות את אזניו, מתמסר בהנאה למוסיקה. הרכבת זזה ופצחה בנסיעה מהירה. נופים קרובים נמרחו על השמשה, נופים רחוקים חלפו ביעף, הרים נישאים מכוסים שלג, יערות במבוק, שדות ירוקים מעובדים, בתי עץ ישנים של בניה מסורתית, נהר פה ושם, בניינים נישאים, תחנות רכבת של עצירה רגעית ושוב נסיעה מהירה לעבר היעד. הנסיעה היתה נעימה ואבנר התמסר לנמנום שירד עליו תוך השקשוק החרישי של הרכבת .
אבנר אפילו לא שם לב כמה זמן היה שרוי בשינה, אך כשהתעורר ראה שהתיק האדום של אריאלה לא נמצא במושב שלידו, היכן שהיה מונח קודם. אבנר התכופף לבדוק אולי התיק נפל תחת המושב, אבל הוא לא היה שם. מלא חרדה קם אבנר והחל לשוטט בקרון , מחפש את התיק, אף שבאותם רגעים כבר ידע שהתיק נעלם. שמישהו לקח אותו. הוא קיוה שנפלה כאן טעות, ומי שלקח את התיק יחזיר אותו בודאי לשרות הרכבות בתחנה שירד בה. האם הרכבת בכלל נעצרה? ניסה אבנר להיזכר, אבל מכיוון שישן שינה עמוקה, לא יכול היה לדעת ושמות התחנות שעבר ושעוד הרכבת היתה עתידה להגיע אליהן, התבלבלו לו בראש.
אבנר התיישב בחזרה במושב שליד החלון תחושה של חוסר אונים מתחילה לחלחל בו, כעבור כמה רגעים הפציעה דיילת מטעם חברת הרכבות, מחלקת מגבונים לניקוי הידיים לנוסעי הרכבת. אבנר פנה אליה, מנסה להסיט אותה ממסלולה הקבוע בין הקרונות, מסביר לה שהיה תיק אדום וגדול, ועכשיו איננו, שהוא נרדם והתיק נעלם. הדיילת משנה קצת מארשת פניה, מדברת אליו באנגלית שבורה, מניעה את ראשה בתנועות השתחוות קטנות ,אומרת שיפנה למשרד בתחנה הקרובה וממשיכה ממנו לנוסע הבא. כעבור חצי שעה הרכבת נעצרת בתחנה בעיר קטנה ואפורה. אבנר יורד מהרכבת, צינה אוחזת בו. הוא מחפש את משרד חברת הרכבות, ומוצא אשנב סגור. אחרכך מחפש מלון שיוכל להעביר בו את הלילה. אנשים מלאי רצון טוב, רוצים לעזור לאיש הגבוה עם הזקן ,השיער המאפיר והעיניים העצובות. בחור צעיר דובר אנגלית רצוצה מסביר לו היכן יוכל למצוא מלון ואיפה יוכל למצוא משהו לאכול.
במסעדה משפחתית קטנטנה מוגש לו מרק מלא באטריות ,ירקות ופיסות בשר חזיר אפרפרות. המרק טעים וחם, אבל צער שוקע לאט וממלא כל סדק בהוויתו של אבנר כמו נוזל קירור בנשמתו. מה יהיה אם לא ימצא את התיק? זה התיק שלה, איך לא שמר עליו? ולמה שמישהו יקח אותו, למה שהתיק יעלם בכלל? במלון הקטן, מבקשים ממנו לחלוץ נעליים בכניסה לחדר, מזרן פשוט מונח על רצפת העץ, ופיג'מת כותנה בדיוק למידותיו מחכה עליו. במקלחת מונחת מברשת שיניים חדשה וכלי גילוח שלא ישתמש בהם. מתקלח, לובש את הפיג'מה הנעימה, וכורע ונכנס תחת השמיכה הכבדהעל המזרן שעל הרצפה. כמעט להפתעתו חמימות נעימה מעלימה את הצינה שאחזה בו קודם והוא נרדם מיד ומתעורר בבוקר לאור רך שמפציע מהחלון הגדול שבחדר.
במלון חדר אוכל קטן והוא אוכל בו ארוחת בוקר יפנית של אורז, מרק מיסו עם קוביות טופו רכות כעננים ופיסות אצה, קצת דגים מיובשים ותה. אחרי ארוחת הבוקר אבנר שם פעמיו לתחנה . אשנב משרד חברת הרכבות פתוח ואבנר מתמלא אופטימיות. אבל הגבר לבוש המדים והכפפות הלבנות שמאחורי החלון לא מבין מה אבנר רוצה ממנו, ולא משנה כמה אבנר מסביר לאט ובאנגלית בסיסית, שהיה תיק, אדום, של אשתו, שהיה אתו, ונעלם תוך כדי הנסיעה מקיוטו לאוסקה. הפקיד, קורא לחבריו והם קוראים לאחת מהעובדות דוברת אנגלית, הוא מסביר לה והיא מקשיבה בפנים חייכניות, היא מהנהנת שוב ושוב, ואז פונה לחבריה לעבודה, מסבירה להם במהירות מה קרה. מתחילה התרגשות, אחד הפקידים אוחז בטלפון ומתקשר למישהו, דיבורו נשמע כמו פקודות קצרות, האחרים מתרוצצים אובדי עצות, לבסוף הבחורה דוברת האנגלית חוזרת לאבנר ומסבירה שהתיק לא נמצא ושינסה להגיש תלונה באוסקה, בתחנה אליה היה אמור להגיע. ואולי התיק בכלל הגיע לשם עם הרכבת שממנה ירד טרם עת. היא מסיימת את דבריה ומשתחווה בפניו ברצינות גמורה. אבנר מסדר לעצמו כרטיס לרכבת הבאה לאוסקה ונופלת עליו בדידות גדולה.
עליו לחצות את התחנה ולעלות במדרגות ליד השער המערבי לרציף 14.
אנשים במסכות לבנות חולפים על פניו, קבוצה של תלמידות בית ספר בתלבושת אחידה, קוקיות בשיערן השחור, קבוצה נוספת של נשים קשישות שהצעירה בהן בת שמונים, צועדת בנחת לכיוון שרותי הנשים, ארבע נערות בקימונו צבעוני מצחקקות בבישנות למראהו, גברים ממהרים בחליפות, תיקם תלוי על כתפיהם, מלכסנים אליו מבט ובתוך ההמולה האנושית הזרה הזאת, הוא רואה לרגע אשה בגבה אליו, שיער ראשה הקצרצר צבוע אדום, שובל בושם נעים נישא ממנה ותיק אדום משתלשל מכתפה. הוא עוצר לרגע, המראה הכלכך מוכר, הריח שמכה בנחיריו, מסיט לרגע את מבטו ומנענע בראשו, נו מה אני משתגע עכשיו הוא אומר לעצמו, מביט שוב לכיוון האשה עם התיק שאך הרגע ראה, היא כבר לא שם, נעלמה בהמון. אבנר חושב, הדמיון מתעתע, אולי לא היתה שם בכלל אשה, אולי היתה אשה, אבל ברור מעל לכל הגיון שזאת אינה אריאלה, ובודאי אינו התיק שלה. ממרום קומתו התמירה הוא מנסה לסרוק את התחנה עמוסת האנשים, אבל כולם דומים, כולם עתויי מסכות לבנות ואף אשה זרה אחת שראשה צבוע אדום לא נמצאת בינהם.
בתחנת הרכבת באוסקה ממלאים תלונה רשמית, חוזרים ומתנצלים, ומישהו אומר ביפנית, ביפן זה לא קורה, בודאי נפלה טעות והתיק יימצא. הוא משאיר את פרטיו, גם את כתובתו בארץ, מבטיחים לו הבטחות שמלוות בקידות עמוקות ובחיוכים רשמיים, אם התיק יימצא, בהחלט נדאג לשלוח לך אותו.
אחרי לילה במלון המצוין שנמצא מעל תחנת הרכבת באוסקה, הוא ממשיך לנמל התעופה לקחת טיסה לאי אישיגקי ממנו יקח מעבורת לאי הקטן קאהומה. המטוס מלא ומתיישב לידו זוג שנראה לו בגילו. האשה בעלת פנים שקמטים ראשונים עלו בהם, ובעלה, גבוה, שיערו משוח לאחור והוא מסריח מסאקה. אבנר מצטופף אל החלון ובקושי מוצא תנוחה נוחה לרגליו. מהמטוס הוא יכול להבחין במי הטורקיז שלמטה, מחשבתו נודדת אל התיק האדום, מה בעצם היה לו שם, האם נותר משהו מהחפצים שאריאלה אצרה בו? העלמו של התיק מעוררת בו שוב כאב געגוע שנדמה שעצמתו פחתה, חסרונה של אריאלה כל כך נוכח, הוא חושב מה היה לה לאמר על הזוג היושב לידו, על האשה עם הפנים הכבויות ובעלה נודף ריח האלכוהול. המטוס נוחת ואבנר לוקח מונית לנמל הקטנטן משם יקח מעבורת לאי קוהאמה. באי הוא תכנן לשהות כשבוע, לצאת לשחות קצת , להנות מיפי הים ומהאוכל הטוב. העדרו של התיק שוקע בתוכו כמו אבן באגם וחדל לעשות גלים. הוא פשוט נמצא שם.
באי הקטן בית מלון חביב הפרוס כביתנים בקיבוץ בין דשאים מוריקים ועצי קוקוס הצומחים מתוך ערוגות מטופחות. ים הטורקיז נשקף מחדרו הנעים ושקיעות אדומות צובעות את השמים לעת ערב. במסעדת המלון מבחין בו מנהל המלון סטפן, בחור צרפתי הנשוי ליפנית שבאופן מפתיע דובר עברית. סטפן ניגש לשולחנו של אבנר, מושיט יד ללחיצה ומתחיל לשוחח עמו, תוהה על בואו של אבנר, הזר הראשון שהגיע לאי הנופש הקטן, הזר הראשון והישראלי הראשון.
"בעצם לא הזר הראשון", ממלמל סטפן לעצמו, היתה כאן אשה, לבד לפני כמה שבועות, גם היא מישראל. וסטפן נזכר, מבלי לספר לאבנר, באשה החביבה, שיערה אדום קצוץ, עיניה כטורקיז הים וחיוכה גדול. היא לא דברה אתו אבל הוא ידע שהיא מישראל כשראה את הרישום בספר האורחים הממוחשב.
אבנר נהנה מהשלווה הנעימה באי, ונעצב על כך שהגיע הזמן לעזוב, חושב שבספק אי פעם יגיע לשם שוב. משם טס לקיוטו, כדי להגיע לחגיגות מקדש השועל האדום.
במקדש בקיוטו נזירים מגלי עתידות ורבים עומדים בתור לשמוע מה צופן להם העתיד. אבל הוא, אבנר, כבר חי בעתיד שלו, העתיד שלא ייחל לו, העתיד בלי אריאלה היפה לצידו, לכן הוא לא מעוניין. אפשר גם לרכוש מהם קמעות למזל טוב, לשמירה על בני המשפחה, להצלחה בלימודים, לבריאות הלב ולבריאות הרגליים, אבנר בוחר לקנות לוח עץ קטן שעליו רושמים משאלות, תולים את לוח העץ ליד מאות לוחות עץ אחרים במקום המיועד ופעם בכמה זמן הנזירים מברכים את לוחות העץ ואז אוספים ושורפים אותם עם הברכות עליהם בתקוה שיתממשו. על לוח העץ אבנר כותב בעברית, "שהתיק של אריאלה ימצא", והוא מרגיש קצת כמו הילד הקטן שהיה כשכתב משאלה על פיסת נייר ודחף לכותל. הוא תולה את לוח העץ הקטן מביט בו ומסתובב, בליבו הוא אומר, משאלות לא באמת מתגשמות, אבל נו שיהיה.
משם הוא ממשיך, שוב ברכבת המהירה, מביט בנופים החולפים במהירות בחלונו, בדידותו שוב נוכחת והוא, למרות גבהו, מכווץ עצוב בכסאו. לפתע הוא רואה משהו מהחלון, ממש ליד פסי הרכבת, יושבת אשה על ספסל, בג'ינס וסוודר צמרירי כחול, שיערה קצר ואדמוני, ותיק אדום וגדול מונח לצדה. שני חתולים, אחד נח על ברכיה ואחד יושב מצידה השני, מביטים בו גם הם, הוא נועץ בה מבט והיא מרימה ידה מנופפת אליו לשלום. הרכבת ממשיכה משם במהירות לטוקיו.