שווארמה מיינה

גורי התעורר מהרעב, פשוט מהרעב. הבטן קרקרה לו וזה הציק אבל ממש גם הרעיש לו. הוא היה נבוך מהרעשים שקיבתו מפיקה ושמח שהוא לבד ולא עם בחורה. זה לא שהוא לא אוכל, הוא דוקא אוכל, אבל מאז שסגרו את כל השווארמיות, כי כולם עברו לטבעוני, ואין יותר בשר או עופות, אין שווארמה ומה שהיה מזונו היום יומי, נעלם מהשווקים. גורי נאלץ לאכול ירקות מבושלים, עדשים בתחפושת בשר ושניצל מסויה. שום דבר מאלה לא התיישב טוב בלאפה, ולא הלך טוב עם עמבה וטחינה. בלילה חלם על שווארמה והתעורר רעב.

בבוקר, כשהמתין ברמזור רכוב על אופניו בדרך לעבודה, צפה בציפורים המנתרות בעליזות על הדשא. עורבים, יונים, מיינות. מחשבה עלתה לו בראש, והוא ניסה לסלק אותה, אבל בהמשך היום בזמן העבודה חשב רק על זה. הוא יכין שווארמה ממאיינות. כן, הציפורים היפות האלה, עם הציוץ המעצבן, כאלה שמכנים אותן מין פולש, כי מרגע שהגיעו, מי יודע איך, נעלמו הדרורים והזרזירים והדוכיפת ורק העורבים יכלו עליהם.

מפליג בדמיונו לגבי שיטות לכידה, חיסול ומריטת נוצות, העביר את היום ואת הימים שאחריו. עוצר ברמזור ומביט על הציפורים כחתול רעב המתכנן לזנק עליהן. הוא פחד לספר למישהו על הרעיון. אכילת בעלי חיים היתה לעניין של כפירה ואסורה בחוק. בסוף נשבר וסיפר לדודו אברם, הזקן מבין הדודים שלו, היחיד שיכול להבין אותו. דוד אברם הקשיב לגורי, זיק נדלק בעיניו והוא מיד סיפר לגורי, איך בירושלים, במצור, כשלא היה מה לאכול, היו אוכלים יונות. איך סבתא גילה היתה ממלאת את היונות באורז וחוביזה ומבשלת בישול ארוך על פתיליה כל הלילה ובבוקר הבית היה מתמלא ריח של אוכל וכל הרעבים היו מתקבצים סביב סיר היונות הממולאות וכל אחד היה מקבל את מנתו וכולם היו אוכלים בשקיקה, מוצצים את העצמות הקטנטנות ומשליכים את שאריתן לחתולים שהתחננו לקחת חלק בארוחה. אברם ופנחס, אביו של גורי שכבר אינו בחיים, היו אחראים על לכידת היונות, הם אילתרו כלוב מרשת לולים, כזה שהיונה יכולה להכנס אליו אבל לא לצאת. אחרי שלכדו כמה, היו מביאים לסבתא גילה. אבל איך סבתא גילה היתה הורגת אותן? ואיך היתה מורידה את הנוצות? שאל גורי בלחש, מביט על מצלמת המעקב של בית האבות, על זה לא היתה תשובה לדוד אברם, הוא רק החל ליבב ייבוב חרישי וגורי לא היה בטוח על מה, אם על סבתא גילה, על זכרון האוכל ההוא במצור על ירושלים, או אולי נזכר בשיטות ההרג של היונות המבועתות בכלוב. גורי סגר בשתי ידיו על כף ידו המגויידת של דוד אברם ואמר לו ברוך, דוד אברם, הכל בסדר, אל תהיה עצוב, אבוא לבקר אותך גם מחר.

נכתב על-ידי
תמר פריש הלביץ
הדף נקרא 277 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי