הקצבת המילים

באותו יום, נזכר בסבתא שלו. בדברים שהייתה אומרת לו, כשהיה מציק לה עם כל השאלות שילד בגן או בבית ספר יסודי שואל. אמא שלו עבדה אחרי הצהריים והוא היה נשאר עם סבתא. סבתא מה זה? סבתא איפה זה? סבתא מי זה? היה שואל. או כשהיה מתחיל לספר לה מה שקרה בבית ספר, מי היכה את מי ומה המורה אמרה בשיעור, ושכח לסיים. תדע, אמרה לו, לאנשים יש הקצבה של מילים. ביום שנגמרת הקצבת המילים - מתים. אם תדבר כל כך הרבה, או שתשאל הרבה שאלות, תמות מוקדם. 

סבתא שלו מתה פתאום, כשהיה בכיתה ד'. בדיוק כמו בן אדם שנגמרת לו הקצבת המילים. בדיוק כמו שהפחידה אותו בילדותו. לא מן גסיסה ארוכה או מחלה קשה וממושכת. בום. בבת-אחת. בוקר אחד, בזמן ששתתה את קפה הבוקר לה, הניחה פתאום את ידה על בית החזה שלה, ראשה נשמט ופגע בשולחן והיא מתה. בלי להוציא אף מילה. אפילו לא אנחה קלה. הרופאים אמרו אחר כך שהעורק הראשי שלה נפרץ. שלא היה מה לעשות. שאי אפשר היה להציל אותה בשום אופן. כלום. 

היא הייתה חולת לב במשך המון שנים. אנגינה פקטוריס, הייתה אומרת במין גאוות יחידה סודית. תמיד התלוננה על הכדורים שהרופאים רשמו לה ועל הקושי שלה לבלוע כל כך הרבה מהם בכל יום. נגד לחץ דם. נגד קרישה. נגד מי יודע מה. תמיד הייתה מתלוננת על כאבים בחזה, על הקרנות ליד שמאל. התקשתה מאד לעלות במדרגות, עד לקומה השלישית בה גרה. הרפואה באותם ימים רחוקים לא הייתה כמו שהיא בימינו. היום, כנראה, אפשר היה להציל אותה, ולהעניק לה עוד כמה שנים טובות של מריבות סוערות עם סבא שלו.   

הוא פחד למות מוקדם, ולכן, אחרי שהיא נפטרה, החל לקמץ במילים. ביסודי, בתיכון ואחר כך גם בצבא. בלימודים בטכניון. עד שהכיר את מי שתהפוך לימים לרעייתו, היו עוברים עליו ימים שלמים שלא הוציא בהם מילה מפיו. הדברים השתנו במקצת לאחר שפגש אותה, אבל גם אז לא נמנה על הדברנים הגדולים. גם בהרצאותיו בטכניון, שם טיפס לאט-לאט בסולם הדרגות עד שהיה לפרופסור-חבר בפקולטה להנדסה אווירונוטית, נהג לקצר בדבריו והיה מלווה אותן במצגות מושקעות ומטופחות, במקום מילים. את שאלותיהם של הסטודנטים היה דוחה לסופה של ההרצאה ואחר כך היה שוכח להשיב עליהן. בפגישות סגל הפקולטה היה ידוע כשתקן וכמעט אף פעם לא נשא שם דברים.

שנים רבות לאחר התקף הלב של סבתא שלו נשכחו ממנו ההפחדות שלה, והוא חזר לדבר כמעט רגיל, אבל לא ממש. לפעמים אפילו היה יכול לספר בדיחה. עד כדי כך הגיעו הדברים. אבל בוקר אחד, בזמן שעמד מול המראה באמבטיה והתגלח, שבו ועלו הדברים ההם, כטבעם של דברים שצפים ועולים כשהמחשבה נודדת. ומה אם זה נכון, הסיפור הזה של סבתא שלי? שאל את עצמו. תעזוב, גער בעצמו, זה הכול בּוֹבֶּה-מאייסעס. סיפורי סבתא. שאתה תתחיל להאמין עכשיו בשטויות האלה? נו, באמת. די. מספיק. בחייך.

אבל לאט-לאט נפלה עליו מחדש השתיקה. או, לפחות, הקמצנות המילולית, כך קרא לזה. 

איך היה היום שלך, שאלה אשתו, כשחזרה הביתה לפנות ערב, מן המכללה בה לימדה. 

בסדר, אמר. שום דבר חדש. 

כלום, באמת? שאלה מופתעת. תמיד נהג לספר לה על הדברים החדשים. על מה שקרה באותו יום. על איזו תגלית מדעית חדשה. להתעניין בשלומה. איך עבר עליה יומה. אבל, הפעם, כלום. שתיקה. 

תגיד, אתה בסדר? שאלה אותו בערב. אתה שקט כזה. לא כרגיל. 

לא, הכול בסדר, ענה. ובפנים ספר: שלוש מילים פחות, ניהל את הפנקסנות הפנימית שלו. 

את ארוחת הערב העבירו בשתיקה. כן. תודה. תעבירי את המלח, בבקשה. 

מחר יום קשה, אמר לה. יוצא מוקדם. פגישה בתל אביב. צריך ללכת לישון מוקדם. שתיים עשרה, ספר.

טוב, ענתה, גם היא קצרות. אני אעלה קצת למחשב. צריכה לעבוד על הספר. הסתכלתי מקודם בלוח השנה וראיתי שאני חייבת להגיש אותו להוצאה בתחילת השבוע הבא. 

לילה טוב, אמר. שתיים פחות.

לילה טוב, אמרה. 

בבוקר קם מוקדם ויצא אל תחנת הרכבת בלי מילה. רק נשיקה חטופה על מצחה של רעייתו המנומנמת. 

כשהגיע לחוף הכרמל קנה כרטיס במכונה האוטומטית. ככה לא צריך לומר לקופאי שמור, הלוך וחזור לתל אביב, לרכבת הבאה. שבע מילים. קנה כרטיסים לקרון שמור, בו אהב לנסוע. בקרונות הרגילים, ידע, הנוסעים יושבים צפופים כמו סרדינים. בשמור שקט. אפילו אסור לדבר בטלפון. קרון שקט. ואם יצלצל – יוכל להגיד שלא יכול לדבר עכשיו. רק אחר כך. כשיגיע. פרש את העיתון מול פניו, מסתיר את העולם ומסתתר מפניו. 

סליחה, שמע קול נשי רך. אפשר אולי חלק מהעיתון?

הוא הוריד לרגע את העיתון והביט לעבר הדוברת. היא ישבה שם, במושב שמולו. אישה נאה מאד. ארבעים ומשהו. מטופחת. מאופרת בעדינות. שיערה שחור, מוברש היטב, שופע וגולש. גם על מצחה, וחושף רק שמץ מן האזור שמעל לגבות, שניכרה בהן עבודת מריטה קפדנית. עיניה ירוקות, בורקות, כמו היהלום הקטן שהתנוצץ בזווית אפה המעוצב, מעל לאחד הנחיריים. עגילים תואמים. טבעת נישואין עבה, מוזהבת, על אצבעה. חליפה יקרה, מחוייטת. נעלי עקב גבוהות מאד. סטילטו. תיק עור של מעצבים ממנו בלטה ידית של מטריה. היא חייכה אליו בשיניה הלבנות כמו בפרסומת למשחת שיניים. 

הוא חייך אליה חזרה.

כן, בוודאי. איזה חלק את רוצה? 

מה שאתה לא קורא, ענתה. 

מצחיק, אמר, אשתי דווקא תמיד רוצה את החלק שאני קורא. מה שאצלי. בשבילה זה החלק הכי טוב בעיתון. שבע עשרה, אבל הוא לא ספר הפעם.

היא חייכה אליו שוב. איך שמתאים לך. 

גלריה? שאל. מדור הדעות? אולי ספורט? ניסה להתבדח. 

לא. ספורט לא. אולי גלריה. בטח יש שם משהו על אמנות. 

את מתעסקת באמנות? שאל. 

כן, ענתה קצרות. 

ציור? פיסול? ריקוד? חקר. 

ציור, קיצרה. 

איזה סוג של ציור, אם מותר לשאול? 

מודרני, רישום. ענתה.

עפרונות צבעוניים או פחם?

הוא דיבר. היא ענתה. הוא האריך. היא קיצרה.

עד שנשמע קול החריקה הנורא. נהג הרכבת הפעיל את בלמי החירום, ואחר נשמע קול הצריחה של ריסוק מתכת והתנפצות זגוגיות והקרון נטה על צידו. נהגה של המשאית הכבדה, שנשאה מטען מלח גס במשקל מעל למותר, התעלם משלט העצור, לא היה שם מחסום, והיא נתקעה. על הפסים. הרכבת שהגיחה מעבר לסיבוב פגעה בה בעוצמה רבה. אחר כך ירד הקטר מהפסים והתרסק אל צלעה של גבעת כורכר סמוכה, גורר אחריו כמה מהקרונות הקרובים אליו. 

אתם קרובים? שאל החובש שהוציא אותה מן הקרון הנטוי על צידו. לא, ממש לא, ישב מולי וקצת דיברנו, ועכשיו תראו. מת. בשנייה אחת. היא עמדה שם, סמוך למסילה, וניסתה לנקות בידיה הרוטטות את כתם הדם מעל חליפתה המחוייטת במגבון לח וריחני שהוציאה מן התיק בו אחזה. לא, לא יודעת מה שמו. הוא היה נחמד כזה. לא הפסיק לדבר. כן, כל הדרך מחיפה, עד לתאונה.

החובש משך את הרוכסן וסגר את שק הגופות השחור. הם הניחו אותו על האלונקה והתרחקו לכיוון האורות המהבהבים של האמבולנס שחנה בשולי דרך העפר, לא הרחק משם.