התערבות עם המזל - ב (הסוף)

ככל שהמשחק התקדם, נטלי הרגישה מעין שינוי עגמומי. היא לא ידעה בדיוק מה זה, אבל התחושה הייתה של דלת שנפתחה בתוכה. דלת של חדר מלא בבושם, וכעת כל הבושם התנדף במהירות, ונותרה ריקנות.

פניה היו בהתאם וחבריה שמו לב לכך. 

"המזל אזל, נטשה?" אימפריוס קרא.

"אל תדאגי," אמר קיסר. "עוד שתי נקודות  ואני מנצח."

"דביל," אמר אימפריוס וגילגל בעיניו. "אתה לא צריך לומר לנו. עכשיו אנחנו יודעים שלא לסחור אתך במשאבים."

אבל קיסר היה גאה מדי להודות בטעותו. הוא החוויר ונטשה הבחינה שאצבעותיו כמעט קורעות את קלפי המשאב. היא ידעה שהביטחון העצמי היה מסיכה מול אימפריוס שבאמת היה בטוח בעצמו.

אבל…

היא החסירה נשימה. אולי אימפריוס גם קרוב לניצחון ומסתיר את זה?

היא הציצה אליו. עיניו היו שני לפידים של גאווה. זה היה מבט של מי שלכל הפחות ניצח באולימפיאדה.

נטלי בלעה את רוקה בשקט וספרה את נקודות הניצחון של כולם, כמו אסיר שסופר את ימיו עד להוצאה להורג. 

לאימפריוס הייתה שליטה ניכרת בלוח מבחינת מרחב. הטקטיקה שלו הייתה ליצור מעין חומה, כמו החומה הסינית הגדולה, שתגביל את התפתחות שאר השחקנים. הוא כמעט הצליח. אך נטלי שברה את החומה עם הדרך הארוכה שלה, שהייתה מורכבת מחמש דרכים רצופות. היא הייתה המלכה הבלתי מעורערת של הדרכים. אבל מלבד זה, לאימפריוס (שהיה השחקן הצהוב) היו שבע נקודות ועוד קלף פיתוח שכולם ידעו שהיה נקודת ניצחון שהסתיר בשרוול.

לקיסר (השחקן הכחול) לעומת זאת, היו מוקדי כוח מפוזרים, כמו ערים מבוצרות בתוך שטח האויב. לקיסר היה חוש עסקי ממולח. הוא ידע לנצל את הנכסים שלו ולסחוט באופן מעורר השראה את שאר השחקנים. זה היה הגיוני שהוא יצור מונופול על החציר, עם נמל ושני מחוזות של חציר עם מספרים מעולים. 8 ו-10. 

נטלי חשקה שיניים כשספרה את הנקודות שלה. ארבע נקודות ניצחון. עיר ושני ישובים. אה, והדרך הארוכה ביותר. כלומר, היו לה למעשה…

שש נקודות ניצחון. 

מיותר לציין, שהעגמומיות שלה הייתה ארוכה כמו הדרך שיצרה.

אימפריוס ניסח מצוין את מצבה. "כל נקודת ניצחון היא קילומטר נוסף הרחק ממנו." 

ועירומה מהמזל ומהאופטימיות, לא היה לה סיכוי מול שני השחקנים המנוסים. למעשה היה לה סיכוי. והוא עמד על אפס. סיכוי של אפס אחוזים.

"לא השתמשת בכוחות שלך עדיין?" השטן שאל אותי ונימה משונה התגנבה לקולו. הפתעה? לעג? שניהם?

"למה לי? ממלא אין לי מזל. לפחות, אם נטלי תפסיד אז אדע שזו לא אני הפעם שגרמתי לה להוציא משהו נורא בקובייה ולהפסיד." וחשבתי על כל הפעמים שניסיתי לעזור, לתת ניצוץ של מזל טוב, וחוק מרפי עמד כחומה בדרכי לנטלי. אני זוכרת את הפעם שהיה לנטלי מבחן במורשת בכיתה ו'. בדיחה של מבחן. מבחן אמריקאי. זו הייתה ההזדמנות המושלמת להפגין את כישוריי, להוסיף קצת קסם לקלחת, קמצוץ של מזל. הרי זהו המתכון להצלחה. תמיד צריך לפחות קמצוץ של מזל. 

אולם מרוב מזל, נטלי נטפה ביטחון עצמי, עד שהניחה שאין צורך לחשוב. היא הניחה שהחשיבה כנראה תקטול את המזל. לכן היא עצמה עיניים והקיפה את התשובות באופטימיות שלה. מסתבר שאופטימיות לא נותנת מאה במבחן. 

"הייתה לי תחושה טובה, הרגשתי מפוצצת במזל. כאילו אני יכולה ללכת למלא לוטו ולזכות בחמישים מיליון." היא אמרה להורים חמוצי הפנים.  ובכן, לא טעית, נטלי. מרוב מזל פוצצתי את סיכוייך להצלחה. ושוב, באשמתי. 

אילצתי את עצמי להתמקד במשחק. עוד שתי דרכים ל-12 התקוע הזה. 

הבטתי בשטן שלידי. הוא חיכך את זרועותיו זו בזו וגצים הסתחררו באוויר, כמו חלקיקי מרפי קטנים ומרושעים. 

נרעדתי בכל גופי. אני הולכת להיות מזון ליצור הנאלח הזה. מזון לחוק מרפי. 

לא לא לא. 

"טוב," אמרתי לעצמי. "הגיע הזמן להשתמש במזל שלך, מזל. לא סתם קוראים לך מזל. בטוח יש בך משהו. אחרת למה נטלי מאמינה בך?"

הכרחתי את עצמי להאמין למילים.

"שטויות!" אימפריוס הרעיד את לוח המשחק בחבטה פתאומית. נטלי מיהרה לסדר את הישובים שהתמוטטו.  "יצא שתיים?! איך? זה המספר הכי לא סביר שייצא! זה כמו לפגוש את מסי במכולת בשכונה. לא הגיוני."

"טוב," קיסר נאנח. "מסי או לא. אני מניח שאת מקבלת שלוש כבשים."

נטלי שמרה את החיוך ללב ולמזל החמקמק. כן, כן, שלוש כבשים, חשבה. התחושה הייתה כאילו מישהו שיחרר את ליבה והוא עף ועף ועף כמו בלון אל האינסוף ואין מי שיעצור אותו. אפילו לא מרפי. 

"אני היחידה שיש לה כבשים,"

"נכון," הוסיף קיסר, וחלק מבט עם אימפריוס. "אני לא יודע אם זה המזל או לא, אבל רק לך יש כבשים. הזוי. מי יודע, אולי עוד תפגוש את מסי, אימפריוס."

בלבה של נטלי ניצתה נוצה דקה של תקווה. הנה! אמרה בלבה. אמרתי לכם שיש לי מזל! אולי אתם מבינים יותר בכדורגל ובאסטרטגיה ובטקטיקה אבל לי יש מזל. סוף סוף יצא משהו שרק לי יש. רק לי ו-

נטלי הביטה שוב אל הלוח והנוצה של האופטימיות נשרפה.

חישוב מהיר בראש הציף אותה בגלים של חרדה.

היא צריכה לבנות דרכים, הבינה. דחוף. עליה להמשיך את הדרך הארוכה ביותר. וכבשים, לצערה, שווים לטישו משומש כשמדובר בדרכים. 

היא סקרה את השחקנים. חיוכו הבטוח של קיסר נותר על פניו. אימפריוס לעומת זאת, התמקד בנקודה אחת על הלוח. מבטו נותר ספר חתום, אבל היא שמה לב. רגלו רעדה כמו חתול מסומרר. 

הוא בדרך לנצח, הבינה. אין לה סיכוי. אין לה סיכוי. 

היא עצמה עיניים ואחזה בצדי הכיסא. תנשמי. תנשמי, נטלי. 

לא. היא החליטה. אם היא תפסיד, לפחות שתפסיד בכבוד.  אם הטקטיקה של אימפריוס הייתה רצף טריטוריאלי ושל קיסר מוקדי כוח של הסתברות מעולה, אז של נטלי הייתה לשחק על הקלף היחיד שהיה לה. עד הסוף. הדרך הארוכה ביותר. ובכן, זה והמזל.

היא תגיע ל-12 הזה. ויש לה כבר…

אחת, שתים, שלוש -

חמש דרכים. זה מספיק לבינתיים. 

רק מרפי, קח בבקשה צעד אחורה. חוסר המזל שלך מדבק. ממש כמו האדישות של אימפריוס.

"אוקיי," השטן מלמל. קולו הסגיר את ההפתעה מהתפנית בעלילה. "אז הוצאת לנטלי 2 בקובייה. מה זה עוזר לך? כבשים לא יעזרו לבנות דרכים. אפילו נטלי יודעת את זה."

"אני יודעת." 

"ותור הבא," הוא המשיך. "לפי חוקי ההתערבות, ייצא 7 לקיסר. כלומר, יש סיכוי סביר שגם ייקחו מנטלי את הכבשה. כך שאפילו אם היא שקלה להחליף ארבע כבשים בתמורה למשאב, אין סיכוי. וגם הסחר עם הקופה לא עוזר בשלב הזה."הוא טופף על זקנקן התיש האדום שלו עם ציפורניו השחורות. 

עשן של נחת נשב מפיו ונכרך סביב אפי. התחושה הייתה כאילו מישהו סתם בפקק שעם את קנה הנשימה שלי, ואז מילא אותו בעשן. השתעלתי והשתעלתי. בעיניים דומעות, הבחנתי שהעשן חלף מזמן. המחנק היה של הנשמה. מחנק מהסוג הפנימי. לא ידעתי אם יש מוצא ממנו.

"את שלי, מזל." הוא אמר. "תגידי להתראות יפה לנטלי."

"יש! 7." אימפריוס הריע במקום. "7! ביי ביי, שודדים. עופו לי מהאימפריה." והוא אחז בשודדים. נטלי הביטה בנשימה עצורה כשהצל שלהם נחת הישר מעל ה-6 עץ שלה.

קיסר נחר בבוז. "אימפריה…הייתי אפילו מאמין אם היית אומר שפגשת את מסי, אבל לקרוא לזה אימפריה? נו באמת…"

הצל סטה הצידה. הוא כעת האפיל על מחוז החציר של קיסר. נטלי קימטה את מצחה. אימפריוס זקוק לכבשים שלה, היא ניחשה. כבשה כדי לבנות יישוב ולנצח. 

אם כך, למה הוא מתלבט?

"אימפריה…" קיסר ירק שוב את המילה בבוז. 

אימפריוס הסב אליו את מבטו. איזו הבעה סדקה את מסך האדישות של פניו.  נטלי ראתה שידו רעדה.  זה מה שמעלה לו את הג'ננה?

אבל הוא נעצר. ולא הניח את השודדים על ה-6 עץ שלה. היא שתקה, כמובן.

"כן, קיסר. אימפריה." הוא אמר ללא נימה. זה הזכיר לנטלי את הגלים השקטים לפני שהגאות מכה בחופים.  

"בשביל להיקרא אימפריה," אמר קיסר והדגיש את דבריו כאילו מדבר לילד קטן. "צריך שליטה מוחלטת. רומא הייתה אימפריה, ארה"ב כיום אימפריה. אני במשחק הקודם - אימפריה. אבל אתה? עכשיו? יותר טפיל שחי על הגב של אחרים. ממש לא אימפריה."

הניצוץ שהתקלח בעיניו של אימפריוס גרם לדמה של נטלי להרגיש כמו ברזל מותך שהלך והתקרר, וכעת קיבע את שרירה שהרגישו נוקשים.

"לגנוב מאחרים, אתה אומר?" השיב אימפריוס. מעניין כמה רוגע נאלץ לגייס כדי להסתיר את הגאות, חשבה נטלי. 

"כן."

והיא ראתה את זה. הישועה. חוק מרפי נעלם באופק. היא דמיינה אותו על רפסודה רעועה, מיטלטל עם הגלים. הנה! השודדים מתרחקים! 

אבל אז הפה שלה נפתח.  

"הוא לא התכוון לכך." נטשה אמרה וסיננה קללה בלב. 

 עצירה. אימפריוס הסב מבט אליה. 

היא האדימה עד לשורשי השיער כשהבינה מה עשתה. היא התחילה לגמגם.

"השודדים… עליו… שים עליו… כן. מגיע לו…" המילים נשברו כמו הגלים שדמיינה מקודם. 

השודדים נחתו על ה-6 עץ שלה. היא ראתה את המזל שלה שט הלאה והלאה, ללא עוגן וללא מפרש, מתנדף עם הרוח. 

"לא!" קראתי. 

"כן!" השטן קרא יחד איתי.

זה באשמתי. הכל באשמתי. אין לה סיכוי כעת. אין לה סיכוי. 

השטן התגלגל באוויר, ידיו פרושות לצידו. לי הוא נראה כמו יתוש שצריך למחוץ.

"יאס, בייבי!" הוא צחק. "את שלי, קטנטונת. שלי."

"אלוהים אדירים…"

"לא, מזל." צחוק מעושן. "אלוהים לא יעזור לך." 

דמיינתי את חיי החדשים. אני. סגורה בחדר אפל שעולה בלהבות, עורי שרוף ושאריות המזל שלי מתפוררות עם הלהבות.  מדי כמה זמן השטן שולף אותי כמו ששולפים שטר מהארנק ומנפנף בי בגאווה. ואולי הוא ישתמש בי כדי לשחרר את המפלצת שלו, חוק מרפי, שתנגוס בחיים של אנשים מסכנים.

חשבתי על נטלי. חיים ללא מזל הם חסרי סיכוי. עדיף לה להיות מצורעת. היא לא תסיים בית ספר, לא תמצא בן זוג, הוריה יתכחשו לה. חוסר המזל לא מפלה בין מינים, גזעים או מעמדות. 

 מה רציתי? רק להגיע ל-12 עץ הזה? רק להגיע ל-12 עץ. זהו זהו. זה היה מספיק בשביל לנצח. אפילו לא הייתי צריכה ל…

הבנתי והלב שלי החל לנתר. 

חזרתי על ההתערבות במוחי. 

עלייך להגיע ל-12 עץ. 

זהו זה. זהו זה! צחקתי בקול. 

רק להגיע ל-12 עץ. 

כשאימפריוס בנה את הדרך האחרונה שלו, נטלי הרגישה את התקווה מתרסקת בתוכה כמו זכוכית וננעצת בדופנות הלב. הוא השלים את החומה ובנה את היישוב האחרון. הוא הגיע לפניה ל-12 עץ ולקח ממנה את הדרך הארוכה ביותר. הכבשים, כפי שחששה, לא עזרו לה. 

"ניצחתי!" אימפריוס השליך את האדישות, זרק את הקלפים שלו על קיסר והחל לרקד. "אימפריה או לא? דביל… עכשיו רק לפגוש את מסי."

קיסר משך בכתפיו. פניו היו גוש של אכזבה. 

נטלי רצתה להרגיש מאוכזבת. היא רצתה לנטור לו על שלקח ממנה את הדרך הארוכה ביותר. מה היא כבר רצתה? רק את הדרך הארוכה ביותר. הניצחון אפילו לא עלה לה בראש. וגם את זה אימפריוס לקח. 

"כל הכבוד," היא הופתעה (שוב) מהמילים שיצאו מפיה. כלומר, היא לא הופתעה מהמילים המנומסות. היא התכוונה למילים. וזה היה מוזר. 

אימפריוס היסס לרגע. נטלי הושיטה יד והוא לחץ אותה.

"לא שיחקת רע, נטשה." הוא השפיל מבט. "בחצי האחרון נתת פייט עם כל הדרכים האלה. זה לא המזל."

נטלי הסמיקה. זה לא המזל...

אבל היא ידעה שכן.

"איך?"

"אמרת להגיע ל-12 עץ. בדרך חוקית. ללא דילוגים וללא קפיצות. וכך בדיוק עשיתי."

הוא נאנח כשהבין. "לא אמרתי לך איך להגיע…."

נפניתי ממנו וריחפתי אל כתפה של נטלי.  חייכתי. אין כמו בבית.