בקצה השני של האגם
זה היה יום נעים. שימשי כזה. אמרו שתהיה עליה בטמפרטורות לקראת סוף השבוע. אני ישבתי לי, כהרגלי, והתבוננתי על האגם. המים היו שלווים, שקטים, חמימים. אווירה כמעט פסטורלית. הדגים שחו להם לאיטם קדימה ואחורה. לאיפה עוד יכלו לשחות? הרי זה לא היה כזה אגם גדול. הברווזים היו מחולקים לחבורות שלהם. חלק שחו בזוגות, אחרים בשלישיות. כולם בצד השני של האגם. אימא ברווזה שחתה עם חמשת הברווזים הקטנטנים שלה ליד אי הצמחייה הסבוך. משמאלי היה פארק הילדים. כשקרני השמש החמימות ליטפו את גופי כמעט נרדמתי. רגע לפני שעיניי נעצמו קלטתי ברווז שוחה לאיטו לאורך הגדר ממולי. הוא לא שחה לכיוון מסוים, סתם התבטל לו שם. בהתחלה לא שמתי לב לזה אך כשהסתובב עם הזנב אליי, ראיתי שאחת מכנפיו הייתה קרועה. נוצות הזדקרו ממנה באי סדר. קראתי לו, אך הוא רק המשיך לשחות במקומו, בקושי שומע את קריאותיי. רציתי להניח לו ולהמשיך לנמנם לי אך בזווית העין ראיתי חבורה של זכרים גדולים מתקרבת אליו. ליבי החל להלום במהירות. קיוויתי שהם רק יעברו לידו אך הם כמעט אף פעם לא עוברים ליד ברווזים אחרים בלי לנסות לתפוס מישהי או מישהו. ככה זה באגם הארור הזה. הוא קטן מדי להכיל את כולנו. לצערי חששותיי היו מוצדקים והזכרים תקפו. אחד ניסה מצד אחד, אחר ניסה מהצד השני ולמסכן עם הכנף החסרה לא היה סיכוי. קראתי וקראתי, הנפתי את ידי ורגליי באוויר בניסיון לגרש אותם, אך הם התעלמו ממני לחלוטין. הברווז הקטן הזה לא השמיע הגה לעומתי, נראה שגופו התקטן עוד יותר אחרי שהם סיימו והמשיכו בדרכם. כשראשו מושפל ומשתקף אליו חזרה מהמים, אמא ברווזה התקרבה כשילדיה שוחים אחריה בשורה. אחד הילדים הסתקרן בברווז וניסה לשחות אליו. הברווז לא נע אך האמא נבהלה ותקפה אותו בכל זאת, כאות אזהרה, כנפיה הלמו בפניו ובגופו בפראות. קראתי שוב אבל צעקותיי נבלעו ברעש שיצרה המולת הילדים מכיוון מתקני השעשועים. המשכתי להתבונן בברווז הזה ולהצטער בגורלו. מה עוד יכולתי לעשות? הרי אני רק צפרדע בקצה השני של האגם. והצד שלי זה הצד הנעים עם הצפרדעים.