לא רופא שיניים

"קארין," צחק עידו בשעשוע, נושם ריח של אלכוהול ישר על הפרצוף שלי, "את שפוכה רצח, אחותי, את לא יכולה לחזור ככה הביתה." בצליעה שיכורה הוא הלך לכיוון המרפסת, שואל שאלות בקול יותר מדי חזק. "מי פה עם אוטו?" צעק, "ומי רוצה לקחת את קארין?"

"עידו, יא דפוק, יש לי טרמפ הביתה," קראתי אחריו, מנסה ללכת כמה שיותר מהר בעוד הרצפה הופכת לג׳לי מתחת לרגליים שלי. "אל תדאג לי, נו," מלמלתי ותפסתי לו את הזרוע. לא תכננתי להודות בזה שפשוט הייתי צריכה שנייה להחזיר לעצמי את שיווי המשקל, אז פשוט הסתכלתי למעלה על כל המטר תשעים ואחת שלו בנסיון לחקות כלב עצוב. "אני ילדה גדולה ויכולה לחזור הביתה לבד."

"איך את חוזרת?" שאלה רחלי, לפחות ארבעה עטים מפוזרים בתוך התלתלים המבולגנים שלה. בחיי שהייתי כל כך שיכורה שלקח לי רגע להבין שאלה עטים.

"השטן אמר שהוא יקפיץ אותי הביתה," אמרתי בביטחון, משחררת את האחיזה ביד של עידו. במבט לאחור, כנראה שחררתי אותה מוקדם מדי, כי העולם עדיין התנדנד.

"וואו, את באמת שיכורה למות, אה," צחקה רחלי, וטפחה לי על הכתף. "בואי, אני אקח אותך הביתה."

"לא, נו," נאנחתי. בטח שרחלי לא מבינה. יש לה רישיון כבר שנים. למה לה לתפוס איתו טרמפ? "את לא מבינה. אני רצינית, אני נוסעת איתו גם כשאני לא שיכורה."

היא הסתכלה עליי במבט סקפטי, אבל כנראה שנראיתי מספיק משכנעת כדי שהיא תאמין לי. "טוב, מאמי. את רוצה שאני ארד איתך? לוודא שהשטן באמת מחכה לקחת אותך הביתה?" אם הייתי פחות שיכורה כנראה שהייתי שומעת את הזלזול בקול שלה, אבל - למזלה הגדול של רחלי - כנראה שעשיתי איזה שלושה שוטים יותר מדי.

"אם את רוצה," מלמלתי, העייפות כבר מתחילה להשתלט עליי. "אבל בואי נלך עכשיו," התחננתי, "אני לא אוהבת להירדם אצל פלג." הסתכלתי סביב כדי לוודא שפלג לא בסביבה, ואז לחשתי לה, "לספה תמיד יש ריח של עכבראשים."

רחלי פלטה נחרת צחוק והניחה את היד שלה על הכתף שלי, מובילה אותי לכיוון היציאה. "מה שתגידי, קארי," הסכימה, "זה באמת לא יפה שהספה של פלג מריחה ככה." היא הסתכלה סביב ותפסה את המבט של רון, אבל לא אמרה כלום. או שהיא כן אמרה משהו? הייתי עסוקה בלנסות להבין אם מה שרוני מוזגת לעצמה לשתות זה וודקה או מים, והיה לי קצת קשה להתרכז בשני הדברים האלה בו זמנית.

היא הובילה אותי דרך הדלת החוצה ולתוך המעלית, שם הנחתי את הראש שלי על הכתף שלה. רחלי לא הייתה מאוד גבוהה, בדיוק בגובה בשביל בחורה ממוצעת כמוני להשעין עליה את הראש במעלית בדרך הביתה מיציאה משעממת. "רחלייייי," אמרתי, למרות שאולי זה נשמע יותר כמו יללה של חתול, "את פשוט חברה מושלמת."

רחלי צחקה כשהדלתות של המעלית נפתחו, ובזהירות הובילה אותי החוצה. "כזאת אני. אין חברות כמוני." כשיצאנו מהבניין היא התחילה להוביל אותי לכיוון האוטו שלה, ולקחו לי כמה שניות להבין שאני בכלל לא הולכת בכיוון הנכון.

"רחליייייייי," התלוננתי, "השטן מחכה לי בכלל שם." הצבעתי על הכיוון השני של הרחוב, והיא נאנחה בייאוש.

"קארי, חיים שלי, אני לא חושבת שיש שטן שמחכה לך כדי להחזיר אותך הביתה. בואי, אני אקח אותך, אחר כך אני אחזור לוודא שרוני לא מתה ושעידו יוצא מכאן בחיים." היא התחילה לגרור אותי שוב לכיוון האוטו שלה, אבל כדי להוכיח לה שאני מוכנה לחזור רק עם השטן, התיישבתי על המדרכה ושילבתי ידיים.

"לא. אני חוזרת רק עם השטן."

רחלי הסתכלה עליי בייאוש. "טוב. בסדר. איפה השטן הזה שלך?"

הצבעתי לצד השני של הרחוב. "שם."

"שם?"

"כן."

"איפה שם?"

"שם."

"באיזה אוטו הוא נמצא?"

"הוא השטן, רחלי."

"ו?..."

"אני לא יודעת, נו, אני לא מבינה ברכבים."

"באיזה צבע?"

"אדום."

"אהא."

"נשבעת."

רחלי נאנחה עוד פעם. "קארי, אין שם שום רכב אדום. אולי פשוט תחזרי איתי? אני בטוחה שהוא לא ייעלב אם פעם אחת לא תחזרי איתו."

הנדתי בראשי לשלילה. "הוא יבוא אם אני צריכה אותו, ואת -" הצבעתי עליה - "צריכה לעשות שוט, לא להחזיר אותי הביתה." קמתי והתחלתי ללכת לכיוון איפה שידעתי שהשטן יחכה לי. מהר מאוד שמעתי את רחלי באה אחריי. היא מלמלה משהו, אבל לא שמעתי מה, וגם לא היה לי מספיק אכפת. אני אוהבת לחזור עם השטן, יותר מרחלי, כי היא לא באמת נוהגת טוב כמוהו.

"נו, את רואה," התחילה רחלי בחוסר סבלנות, "אין פה שום אוטו אדום, אז אולי -" היא הפסיקה לדבר כשהגיח מהחנייה הקרובה רכב אדום כמו דם ועצר לידנו. 

חייכתי אליה בסיפוק. "את רואה?" פתחתי את הדלת של מושב הנוסע הקדמי. מתוך הרכב חייך אליי השטן, פרצוף קצת מרושע וקרניים חדות. איך אני מתה עליו. התיישבתי לידו ונתתי לו נשיקה על הלחי, כמו שאני תמיד עושה כי מסתבר שהוא אוהב את זה, והסתכלתי על רחלי. היא הייתה קפואה במקומה והסתכלה עליי בהלם. "באמת לא נסעת איתו אף פעם?" שאלתי, הסקרנות גוברת על השכרות.

היא הנידה בראשה לשלילה, עדיין מביטה עליי בתהדמה דוממת.

"אני מבין שזה קצת מאיים," הנהן השטן בעצבות, "אבל את מבינה, יש מלא בנות שצריכות טרמפים בלילה, אז אני לא יכול לקחת את כולן. אני לוקח את מי שהכי מפחיד אותי שיחזרו לבד."

"אני בטוח חולמת," היה מה שרחלי אמרה, וזה מאוד הזכיר לי את עצמי.

"אל תדאגי, מאמי, את לא," הבטחתי לה.

"אנחנו צריכים לזוז," אמר השטן, "אני צריך עוד להחזיר כמה שיכורות באילת למלון שלהן." הוא הסתכל על רחלי עוד פעם. "אם את צריכה אותי, פשוט תתקשרי. קארין תשלח לך את המספר."

"הוא בדרך כלל זמין ובכלל לא צריך לקרוא לו," ניסיתי להסביר, אבל השטן צדק ובאמת היינו צריכים לזוז, אז פשוט אמרתי לה לילה טוב וסגרתי את הדלת. בתוך תוכי, קצת הופתעתי לגלות שהיא אף פעם לא נסעה איתו.

"את יודעת, היא כן נסעה איתי פעם," אמר, כאילו קורא את המחשבות שלי. "היא בטח לא זוכרת, הייתה ממש שפוכה. אבל היא הייתה בדרך חזרה הביתה, והיא לא שמה לב שיש מישהו שעוקב אחריה. הייתי עם מישהי אחרת באוטו, אבל מיהרתי והספקתי להחזיר אותה הביתה."

"אז אולי היא כן זוכרת אותך," אמרתי, האלכוהול עדיין זורם בדם שלי, "ופשוט חשבה שזה היה חלום."

"אולי," הסכים, "אולי היא גם לא ידעה שאני קיים."

עשיתי פרצוף. "אתה אחלה גבר אבל."

השטן צחק עם כל הפה, חושף בלי כוונה את כל השיניים שלו. רופא שיניים הוא לא היה, אבל אלוהים הכיר לו איזה רופא שיניים מעולה, ובשנים האחרונות המצב של החניכיים שלו השתפר פיצוצים. "החניכיים שלך נראות מעולה," רציתי להגיד, אבל אני לא בטוחה שהמילים עזבו את הפה שלי. 

כשהתעוררתי בבוקר במיטה שלי עם הנגאובר שלא היה לי כבר הרבה זמן, מצאתי ליד המיטה כוס מים ופתק עם מספר טלפון. לי היה את המספר של השטן, כמובן, אבל נראה שרחלי באמת הייתה צריכה אותו.