אחד בספטמבר

עמדתי על המרפסת בבית ונשמתי מלוא הריאות את האוויר של סוף אוגוסט. יש משהו קסום בתקופה הזו של הדמדומים בין הקיץ לסתיו. האוויר הזה לעת ערב מעיר זיכרונות וגורם לי להיות סנטימנטלית במיוחד. פוצ'קי, הבן הקטן שלי, עולה מחר לכיתה א'. כמה אני מתרגשת! כשהקטנים מסיימים שלב בחיים, את נהיית עצובה וזה מעורר אצלך את הרצון לעוד ילד. אולי זה ישמור אותי צעירה. 

בערב, אחרי שסידרנו את הכל, ואחרי שאסף קרא לו סיפור, ואחרי שנתתי לו נשיקה (לפוצ'קי) ואחרי שרבנו עם הגדולים שישכבו לישון למען השם, התיישבנו אני ובעלי שיחיה על הספה מותשים אך מלאי תקווה. יש סיכוי שהזוגיות שלנו תינצל.

מכיוון שאנחנו אנשים מסודרים ומתוכננים וכל בלת"ם מוציא אותנו מדעתנו, אני ואסף קבענו שאני אקח את הקטן לביה"ס, משם אני ארוץ לעשות טסט לאוטו וניפגש בבית הקפה החביב עלינו בשעה עשר, אחרי שאסף יספיק לסיים ישיבת בוקר עם העובדים שלו. ואחר כך, מי יודע לאן נגיע...

למחרת בבוקר, ליוויתי את השד הקטן לביה"ס. הוא התרגש מאד ושמח לראות בחצר ביה"ס חברים מהגן. תוך דקה הוא נבלע בין החברים ולא נודע כי בא אל קרבם. אחרי שיחה קצרה ומנומסת עם המורה (איך היא כבר הספיקה לעצבן אותי?), טסתי לאוטו ולמכון הרישוי. איזה כיף, המכון היה כמעט ריק, הגעתי בזמן. ממש בזמן, כי איך שנכנסתי לטור המכוניות לבדיקה, נהיה תור ארוך של מכוניות אחרי. אין ספק, היום תפסתי את אלילת המזל בבייצים.

איך שחלפה בראשי המחשבה הזאת, הטלפון צלצל. על המסך הופיע המספר של מזכירות ביה"ס. רע מאד! טוב לא יוצא מהטלפונים האלה. לא עניתי. אחרי דקה, שוב שיחה מאותו המספר. היסוס קל ועניתי לשיחה. "שלום, זו טלי, אמא של נעם?" שמעתי קול מאנפף מעבר לקו. "כן..." עניתי בהיסוס. "שלום, זאת סמדר ממזכירות ביה"ס. הכל בסדר, אין מה לדאוג, אבל נעם מרגיש לא טוב, הוא הקיא ורוצה שתבואי לקחת אותו". הרגשתי איך הלביאה שבתוכי מתעוררת. "מה זאת אומרת הקיא?" שאלתי "הוא הרגיש טוב בבוקר. הוא לידך? תני לי לדבר איתו" ניסיתי לעשות בקרת נזקים. פוצ'קי לקח את הטלפון וברגע ששמע את הקול שלי נשמעה מעבר לקו התייפחות ממושכת עם בליל של מילים לא מובנות. יכולתי להרגיש את הנזלת שלו בתוך האוזן שלי. "פוצ'קי, חמוד, מה קרה? איך אתה מרגיש?" המילים שלי רק הגבירו את הווליום של הבכי אבל בין לבין הצלחתי להבין שכאבה לו הבטן והוא הקיא על כל הבגדים החדשים של ביה"ס. אלוהים שישמור. אני חייבת להגיע אליו. 

סגרתי את השיחה, ורק אז הבחנתי שאני חסומה מלפנים ומאחור. אני בתור לטסט ואין שום דרך להזיז את האוטו או להשתחל ממנו החוצה. בשלב הזה נפתחו ארובות השמיים והתבקעו מעיינות תהום. התחלתי לבכות. חשבתי על הילד שיושב במזכירות ביה"ס עם בגדים מלאים בקיא ולא יכולתי לעצור את הדמעות.

המכוניות התחילו לצפור מאחורי שאתקדם. מרוב דמעות לא ראיתי כלום, לחצתי על הגז ונכנסתי במכונית שלפני. מתוך המכונית יצא נהג שמן והתחיל לצעוק "מה קורה לך? מי נתן לך רישיון, מי?" ישבתי בתוך המכונית, העיניים שלי מלאות דמעות ורואה מולי איש שמן מנופף בידיים. הטסטר רץ למקום להרגיע בדיוק כשיצאתי מהאוטו לבדוק מה כבר עשיתי. הטסטר ניגש אלי וניסה להיות עדין ומתחשב, עד כמה שמוסכניק יכול להיות כזה. בדרכו הגמלונית משהו, הוא באמת ניסה. השמן חזר לאוטו והמכונית השתרכו לאיטם מעל לבור הלא מוסבר הזה שיש במכוני רישוי ושקולות עלומים צועקים לך ללחוץ על הברקס ולהזיז את ההגה ימינה ושמאלה. אחרי רבע שעה שנראתה כמו נצח, הצלחתי להשתחרר מהתור ולטוס הביתה. בבית, שמתי בתיק בגדים נקיים, מגבונים, מגבת, חטיף שהוא אוהב, בקבוק מים, את הכדורגל שלו, ותמונה של רונלדו שבטח תשמח אותו, ומיהרתי אל ביה"ס. השעה הייתה כבר תשע וחצי.

כשהגעתי לביה"ס, צעקתי על השומר שיפתח לי כי הילד שלי הקיא ואני חייבת להציל אותו. הוא ביקש תעודה מזהה. אופס... היא נשארה במכון הרישוי. לעזאזל! ביקשתי שיכניס אותי בלי תעודה. הוא סירב. גייסתי את כל כישורי המשחק שלי כדי להפגין מראית עין של שלוות נפש והסברתי לו שוב, לאט, שיבין, הילד שלי הקיא! הוא שוב סירב לתת לי להיכנס בלי תעודה מזהה. לשנייה בהיתי בו, מדמיינת איך אני תולשת לו את העיניים מהמקום, מושכת לו בשיער, שורטת לו את הפנים עד זוב דם וצובטת לו את הפיטמות. מזל שזה היה בזמן ההפסקה, כי לפני שהספקתי להתחיל לממש את כל זה, הבחנתי במורה ששמרה בחצר וצרחתי לה שתפתח לי מיד את השער לפני שיהיה פה רצח בדם קר. רצתי אל חדר המזכירות כשפתאם אני קולטת בזווית העין את פוצ'קי, משחק כדורגל עם קבוצת ילדים שהיו איתו בגן. ככה, כאילו לא קרה כלום. שמתי ברקס שכמעט העיף לי את העקב מהנעל. התקרבתי אליו וכשהוא ראה אותי הוא רץ אלי, חיבק אותי ומרח את שאריות הקיא שנשארו עליו על כל החולצה החדשה שקניתי בברשקה בברלין רק לפני חודשיים. נפלא! אלוהים שיעזור לי, איזה ריח יש לו! חשבתי שאני עוד רגע מתעלפת. מה הם מטומטמים פה בביה"ס ששולחים ילד מלא קיא לשחק בחצר? 

"בוא, חמוד, אני אקח אותך הביתה" אמרתי לו. "לא, אמא, אני רוצה להישאר, אני מרגיש טוב". הבטתי בו במבט הפולני שרק אסף זכה לפגוש עד היום. "אבל הקאת, אתה לא מרגיש טוב" עניתי לו תוך כדי שאני מוציאה מגבון מהתיק ומתחילה לפדח אותו ליד כל החברים. "די אמא, תפסיקי. אני רוצה להישאר, אני מרגיש טוב". לקחתי אותו לשירותים, החלפתי לו בגדים וחזרתי למזכירות לתת הוראות מדוייקות מה לעשות בכל תרחיש.

בעודי מדדה החוצה עם עקב שבור וניחוח פליטת ארוחת הבוקר, הטלפון צלצל. אסף. "איפה את? כבר חמישים פעם שאני מתקשר". נשמתי עמוק... טסט לאוטו, ילד מקיא, עקב שבור, חולצה עם כתמים... מה עוד צריך כדי לגרום לאישה לאשפז את עצמה באופן יזום...??

התחלתי לבכות. סיפרתי לאסף מה עבר עלי עד עכשיו והשעה רק עשר וחצי. לזכותו אני אגיד שלמרות שהוא כבר חצי שעה מתייבש ומחכה לי הוא גילה הבנה ורגישות לסיטואציה. רגישות של מוסכניק אמנם, אבל זאת כבר התקדמות.

הגעתי אל בית הקפה, הוא היה מלא בזוגות מאושרים שהפקידו את ילדיהם הקטנים בידי המורים הראויים לכך. אני הגעתי בעיניים נפוחות ושערות סומרות. השארתי את התיק על הכסא ונכנסתי עצבנית לשירותים לסדר את עצמי. נעמדתי מול המראה והבטתי בדמות שנשקפה מולי. כל קמטוט בפנים הוריד לי שנה מהחיים, כל שערה לבנה הייתה נעיצה של סיכה קטנה בבטן. יותר לא יהיו לי ילדים בגן. הגדול כבר בתיכון. ולי יש מוסכניק בבית. מוסכניק, אבל גבר שיודע לשמור עלי בדיוק כמו שיודע לעצבן.

יצאתי מהשירותים והתיישבתי ליד אסף. נישקתי אותו, הנחתי את ראשי על הכתף הרחבה שלו ועצמתי עיניים. "תזמין לי קפה בבקשה" לחשתי.