50 דקות

“זהו , וככה נולדתי"

"אהםם כן, אני מבין...אתה יכול להמשיך"

"מה אהםם אני מבין אתה יכול להמשיך. סיימתי ..אתה בכלל הקשבת למה שסיפרתי לך בעשר הדקות האחרונות ?"

הוא נשבע לעצמו שהוא הקשיב אבל איכשהו כל פרטי המידע ושברי המילים ריחפו לו בתוך הראש כמו ענן אפור ודביק. איכשהו מצא את עצמו חושב עליה ובעיקר על זה שלא ידע אם יחזור הביתה והיא עדיין תהיה שם.

"אתה יודע לפעמים אני שואל את עצמי למה אני בא לפה, נוסע את כל הדרך מדרום תל אביב בפקקים , משלם לך ארבע מאות שקל לשעה..בשביל מה? בשביל מה ? אם אתה אפילו לא מסוגל להקשיב לי כשאני פאקן סיפרתי לך על איך אמא ואבא שלי הכירו..איך נוצרתי.. לא בשביל הרגעים האלו אתם חיים ?"

"כן..אתה צודק..אני מתנצל", זיעה קרה שטפה את גבו, הוא לא יכל אפילו להסביר לעצמו מה קורה. כל מה שרצה זה שהפגישה הזו כבר תסתיים ואז יוכל לחשוב על זה קצת או לפחות לקחת הדרכה על מה שקרה. אבל במקום זה התבונן בשעון וגילה שנותרו לאימתו שלושים ושתיים דקות עד שהפיאסקו הזה יסתיים"

"אתה מתנצל הא? אתה אפילו יודע על מה אתה מתנצל? נראה לי שלא הקשבת למילה אחת ממה שסיפרתי" 

"אייל אני באמת מתנצל..יש רגעים כאלו בטיפול שהם לא מוסברים שבהם גם אני לא מבין כל כך מה קורה וזה כנראה אחד מהם אבל ההסבר שלי לא כל כך משנה ..אני יכול להבין איך אתה מרגיש כשמישהו לא מקשיב לך או שומע אותך ואולי זו תחושה מוכרת לך ממקומות אחרים" 

הרגיש שהוא מצליח לחזור לעצמו.."תמיד להחזיר למטופל.." הדהד בראשו קולו של מתי, המדריך הראשון שלו בלימודי הפסיכותרפיה.

אייל התבונן בו לא יודע מה להגיד "..טוב, לפחות אתה לוקח אחריות על זה ...לא כמו אבא, שהכניס את אמא להריון ונרגע שהבין את זה ,נעלם אחרי שבועיים ומאז לא נמצאו עקבותיו, איך אפשר בכלל להעלם במדינה קטנה כל כך שאתה יכול ללכת ברחוב ולפגוש מישהו שלא ראית מאז התיכון?"

"אתה יודע, זה מעניין שאתה קורא לו אבא"

"למי כבר אני יכול לקרוא אבא, לך ?"

"אני שואל את עצמי אם הכעס שלך , שנעלמתי לך ככה פה במפגש קשור לזה באופן כזה או אחר" 

"נו באמת, אתם הפסיכולוגים...הכל קשור אליכם נכון? בפעם הבאה כשאתה לא מקשיב למטופל שלך אולי כדאי שתבוא עם סיפור יותר טוב על למה לא הקשבת"

הם ישבו יחד ושתקו. ולמרות מה שקרה ביניהם כרגע הוא מצא את השתיקה הזו לא מעיקה בכלל. האמת הכואבת הייתה שזה בכלל לא הזיז לו. פעם חשש משתיקות כאלו אבל היום הוא מברך אותן כי גם ששותקים הזמן עובר והיום נגמר. ואם רצה משהו זה שהיום יגמר כבר ויכול לחזור הביתה כמה שיותר מהר אולי יוכל להגיד לה ,משהו לשנות את ההחלטה שקיבלה על עצמה ברגע שהבינה. הוא ידע ששיחת טלפון מהקליניקה לא תעזור הוא חייב לראות אותה פנים אל פנים אחרת אין שום סיכוי.

"יכול להיות שיש בזה משהו"

"אהםם..תמשיך"

"יכול להיות שאם הייתי פוגש את אבי ..הייתי אומר לו בדיוק את זה"

"היית אומר לו ש.."

"הייתי אומר לו שהרבה שנים דמיינתי שיש לי אבא כזה כמותו באיזשהו מקום בישראל, שחושב עליי, שרוצה לדעת מה שלומי, שאם הייתי מדבר איתו הוא היה מקשיב, היה אכפת לו ממני .היה רוצה לעזור להיות איתי גם כשקשה..אבל כשאני חושב על האפס הזה אני מבין שזה הכל סיפורים שאני מספר לעצמי..איזה ארס ישראלי מצוי שפגש רוסיה יפייפיה ואבודה כמו אמא שלי, עקץ אותה ונעם כאילו כלום..בלי חרטות בלי רגשות ובלי לדעת מה קרה עם אותו הריון, אותו ילד…"

אייל החל לדמוע והוא הושיט לו את חבילת הטישו..

הוא רצה להגיד לו שהוא מצטער, על שלא הקשיב על שאכפת לו ממנו ובמקום זאת אמר "אתה יודע אייל, התחושות שיש לך כלפי אבא הם משמעותיות ביותר ..ממקום עמוק הם גם מחברות אותי למה שקרה בינינו פה היום..אני רואה שהזמן שלנו הסתיים היום.. ואשמח שנוכל להרחיב על כך בפגישה הבאה"

אייל התבונן בשעון ובמבט מובס מול הזמן שחלף מבלי ששם לב קם והחל לנוע לעבר הדלת, אח"כ הסתובב לעברו כאילו רצה להגיד משהו, שפתיו נעו אבל לא אמר דבר ויצא.

הוא סגר את הדלת אחריו והתבונן בשעון. עוד חמש דקות אייל יתרחק והוא יוכל לצאת בריצה מהקליניקה בלי שאף אחד יראה , יוכל סוף סוף להגיע הביתה ולדבר איתה. וכשפתח את הדלת ויצא אל המבוא ראה אותו יושב.

"היי אני יכול להכנס כבר?"

"היי אריאל, נראה לי שהתבלבלת המפגש שלנו בשלישי ב 9 בבוקר"

"האמת שלא.. הזזנו אותו בגלל הטיסה שלי לכנס בסאן פראן"

"נכון...אני מצטער. שכחתי לסמן לי ביומן, טוב שאתה פה..בוא תכנס"

והוא חזר לעבר החדר מקווה שאריאל לא מרגיש את תחושת התבוסה ששטפה אותו וכששקע אל תוך הכורסא הרגיש שכל כוחותיו אובדים שאולי לא יצא מהחדר הזה לעולם וכשיצא זה לא יהי אותו עולם שעזב לפני שנכנס אליו היום בבוקר.