הסוד הקטן שלי
יש לי חבר דמיוני.
וכשאני אומרת 'דמיוני' אני לא מתכוונת שהוא לא קיים או שהוא לא אמיתי.
הוא חי ביקום מקביל לשלי, עם חוקים מאד דומים, אבל מכיוון שהיקומים שלנו מקבילים, הם אף פעם לא נפגשים.
לפעמים נגיד אצלי לילה כשאצלו בוקר בכלל. ולפעמים ההפך.
לפעמים הכיוון שנראה לי "מערב" - הוא בכלל רואה כ"מזרח".
הבנתם את הרעיון. יקומים מקבילים.
ביקום שלו זו אני שמדומיינת והוא חי לו שם - ביקום האמיתי שלו - ומדמיין אותי ביקום המציאותי שלי, כמו שאני אותו.
החבר הדמיוני שלי נמצא שם בעצם כבר מזמן, במציאות האמיתית שלו שאני מדמיינת. אבל התחלנו לדבר ממש רק כשהוא שם לב, שגם הוא יכול לדמיין את המציאות שלי פה, ביקום המקביל לשלו, ולצייר אותי בדמיונו, בדיוק כפי שאני אותו.
החבר הדמיוני שלי הוא המאהב המושלם, כי אם הוא רעב או עייף או עצבני - זה רק בתאוריה. בעולם שלי - הוא תמיד מוכן.
בתור החברה המדומיינת שלו, אני תמיד יכולה להיות מה שבא לי, דרך הדמיון שלו.
הוא לא מסוגל למשל לדמיין את הצלקות שלי או את איך שהשיער שלי נראה כשאני קמה בבוקר או את איך שאני נראית כשאני בוכה. רק אם אני מרשה לו.
אז לפעמים אני קמה בבוקר ככה, בשיער פרוע, ומדמיינת אותו מדמיין אותי מושלמת כזאת. ולכמה רגעים אני באמת מרגישה מושלמת כי בדמיון שלו אני אמיתית כמו שבמציאות שלו אני מדומיינת.
מקווה שאתם עוקבים.
פעם בשנה, במקום ובזמן מאד מסוימים, נפער פורטל - מעין שער - בין שני היקומים. ומי שיודע היכן ומתי למצוא אותו, יכול לעבור דרכו ליקום השני.
לכן, חשבנו, והגינו בדמיוננו, איך לכמה רגעים בשנה נוכל להיפגש באמת, במציאות כזאת או אחרת.
אבל.. נוצרה בעיה.
בגלל שכל כך טוב ומושלם לנו יחד, אחד במציאות המדומיינת של השני, אף אחד מאיתנו כבר לא רוצה לחזור מהיקום המדומיין שלו למציאות האפורה והכ"כ לא סקסית.
מה שקרה זה שאני עברתי לגור בדמיון שלו, והוא - בדמיון שלי. ועכשיו, אנחנו כבר לא חיים בשתי מציאויות מקבילות, אלא בשני עולמות דמיוניים מקבילים.
ולך תמצא שער בין ממדים, כשאתה לא יכול למצוא אפילו את הדרך הביתה.
אוג' 2017