איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

שמעון, החקלאי מחזון, הוא האיש שניצח אותי בקרב מבלי להניף אצבע. 
בהתחלה לא הכרתי אותו. גם לא שמעתי את קולו בטלפון. 
ידעתי עליו רק דבר אחד: הרנו שלי היה עדיין בבעלותי, אבל הוא היה בידיו של שמעון. 
יש קטע עם להיפטר מאוטו ישן שמתחיל לעשות תקלות. אתה לא ממש רוצה לעשות את זה. 
נסעתי על חתיכת המתכת הזו כמה עשרות אלפי קילומטרים. התרגלתי אליה. לתחת שלי כבר היה את השקע שלו בכיסא. כמעט אף אחד לא נהג בה חוץ ממני. זה היה האוטו שלי. 
אבל מגיע הרגע שהכלב הזקן כבר מסרב לצוד, והגיע הזמן להוליך אותו בעדינות אל אותו מקום בשמיים, שבו רכבים מתפרקים וכלבים זקנים הולכים למות. 
כמו תמיד, היקום טרח לתת לי את השיעור הזה מוגש וארוז יפה, שלא אטעה במהות איכשהו. 
אם אוטו שרק עבר טיפול מדליק נורת סטופ אדומה תוך עשרים וארבע שעות מרגע שחזר אליך – כנראה שהרגע להיפרד הגיע. נורת סטופ אדומה עשרים וארבע שעות אחרי טיפול. ועוד בער'אבה. 
אחרי שהוא לא הניע לנו בבוקר למחרת כדי שסופסוף ניסע לים, גררתי אותו חזרה למוסך ומכרתי להם אותו בחמש מאות שקלים. כל כלכלן שישמע שקניתי אותו בחמישה עשר אלף שקלים ידע לומר לך שהפסדתי כסף. 
חשבתי שאני נורא חכם. סיכמתי בכתב שאו שאשבית אותו אם לא יצליחו לתקן, או שיצליחו לתקן ואז אעביר להם בעלות. חתום, מתוארך, שני העתקים. 
מנהלת המוסך, שתמיד הזכירה לי לטאה שמעשנת בשרשרת התעלמה מההסכם לחלוטין, ואחרי שעבר חודש והתקשרתי לבדוק מה נשמע היא סיפרה לי בנחת שהאוטו כבר תוקן, נמכר ועבר לידיו של מישהו שהוא לא אני בכלל. בסוף הסיפור היא הפצירה בי ליצור אתו קשר ולהעביר בעלות. 
מפלס העצבים, התסכול מעצמי על שבכלל טרחתי לנסות לסמוך על עוד אנשים, והעלבון התחילו את הטיפוס שלהם לרמות משתקות. אז הופיע שמעון על הבמה. 
התקשרתי לקבוע אתו בדואר ביום שישי. קבענו והוא ביטל. 
קבעתי אתו ליום ראשון, ערב ראש השנה. אחרי כמה שיחות והפצרות הוא ביטל. 
ביום רביעי אחרי החג הראשון של סוכות אשתי היקרה עבדה בחצור ולקחה איתה ייפוי כוח כדי להעביר בעלות ושוב להציל אותי מעצמי, כי ניסיתי לעשות דברים של גדולים. 
בעצם, היא זו שנסעה עד הבית מאמצע עראבה עם נורה דולקת בלוח השעונים שכתוב עליה "עצור" באדום, אז...ניחא. 
הוא שוב הבריז. גם ברביעי. חקלאים מחזון, מסתבר, הם אנשים ממש עסוקים. 
כאן כבר הייתי מעורער משהו. פיתחתי רמות שנאה קשות לשמעונים באשר הם וליקום הבירוקרטי שסגר עלי מכל העברים. 
שלחתי ווצאפ כועס למנהלת המוסך כולל לעשות משהו שלא עשיתי המון זמן. איימתי. 
לשון האיום הייתה שאם האוטו לא עובר לבעלותו בשישי ב-11:00 הוא חוזר אלי. במאמר מוסגר אומר שכבר ממש לא רציתי אותו. 
שמעון נעתר. לא התקשרתי אליו שוב. באנשי קשר הוא היה "שמעון קונה מגאן", וזה עוד לא קרה. 
בשישי ב-11:00 בדיוק, שעה לפני שהסניף נסגר, כבר ישבתי על ספסל קרוב ונתתי לזבובים לנחות עלי ולריח השתן לעלות באפי עד ששמעון יואיל בטובו להתייצב פה. 
ב-11:03 הוא התקשר ואמר שכבר יצא מהבית, אבל הוא נזכר שצריך את הרישיון כדי להעביר בעלות והוא חוזר לקחת אותו. 
גם אצלי נדלקה נורה אדומה איפשהו בפנים. קודם היא סתם הבהבה ברפיון. עכשיו היא כבר דלקה. 
כשטסתי במסוקים בצבא נדלקה לנו פעם נורה כזו באמצע סערת ברקים. הטייס הנחית אותנו מייד. 
אחרי שתי דקות התקשרתי אליו בכל זאת כדי להזכיר לו להביא תעודת זהות. 
זה לא בשבילי, הוא אמר, אתה תעביר את האוטו לתאילנדי שלי. יש לו את הניירת. נהמתי משהו וניתקתי. 
ב-11:35 הם הגיעו. את שמעון זיהיתי מהווצטאפ ולידו הלך תאילנדי גבוה. 
עוד לפני שידעתי על הפרק בסאגה שיתרחש בתוך הסניף כבר הייתי כולי דלוק על אש גבוהה. 
בפעם הראשונה מזה זמן רב הייתי מוכן לכעוס באופן מוחצן על מישהו שהוא לא אשתי. 
קמתי בקפיצה מהספסל ובקול נוקשה אמרתי "שמעון!", מוכן (כמו שאמרו פעם) לתת לו מנה. 
הוא הסתכל אלי כאילו מאוד הופתע ושמח לראות אותי, למרות שזה היה הדייט הראשון שלנו. 
"ניר!" הוא אמר באושר ובפליאה, תפס לי את היד ומשך אותי אליו.  
"תביא חיבוק!" וחיבק אותי ונתן לי נשיקה בלחי. 
ממזר ממולח. 14 שנה מצטבר של אייקידו ובשנייה הוא פירק אותי.