בוקר רגיל

לפעמים הייתה נוצרת הפוגה בין תנועת הרכבים שעלו וירדו במורד הרחוב שמתחת לבית, והרעש הבא והולך היה נפסק לכמה רגעים מתוקים, ובשקט בשקט קולות אחרים היו נכנסים לחדרו הקטן. ציוצי ציפורים בענפי הברושים מול הבית, בצידו השני של הרחוב. קטעי שיחה עמומה, שניהל עובר אורח עם חברו, כש חלף במדרכה מתחת לחלון ביתו. קולות הילדים, המשחקים בחורבת היקב הישן, לא הרחק מהבית. ואז שוב בא רכב או אפילו משאית  כבדה, וכל האידיליה הייתה נהרסת, טובעת ברעש מחריש האוזניים של החלקיו המוצקים שלה.

הבוקר היה רענן. הוא חזר מהריצה, אכל את ארוחת הבוקר עם האישה והתינוק. דיברו שיחת חולין ושיחקו עם הילד. עשו תוכניות להמשך היום. אחר כך הוא אמר לה, שהוא אוהב, והיא גם אוהבת, הייתה התשובה. אחרי זה, היא הלכה להניק את התינוק ולנוח קצת, כמו שעשו כל בוקר. והוא הלך למקומו.

הבית עוד שמר את צינת הלילה, למרות שהיום כבר התקרב לחציו. הרעש של הרחוב הציק והסיט את  מחשבתו, ברגעי השקט הוא לא הספיק להתרכז. הוא חשב, שציוצי הציפורים הם פיצוי קטן מדי על הרעש, הרים את עצמו מהכיסא וסגר את החלון. הקולות לא נעלמו לגמרי, אבל נהיו עמומים יותר, רחוקים. 

״עכשיו אפשר?״ - שאל את עצמו. נשם את האוויר, שעוד שמר את הרעננות של החוץ, עם ריח עדין של פריחת עץ הג'קרנדה, שצמחה מול החלון, בסוף האביב. הוא בחן את גופו. את הצוור, את הגב, הידיים, הרגליים. התמתח קצת על הכיסא, ניסה לשחרר את השרירים תפוסים בגב. מילא את הריאות אוויר והוציאו לאט לאט, להרגיע את הגוף והנפש. ״זה מה יש היום״, אמר לעצמו ״אולי מחר יהיה יותר טוב, אולי לא״. אחרי זה, הזיז את הכסא מהשולחן, עצם את העיניים וישר את הגב, את הידיים רפויות הניח על ברכיו. עשה עוד 3-4 שאיפות מלאות.

הגוף שלו התנתק לאט מהכיסא עליו ישב. התרומם. ובאיטיות רבה, כך, עם עיניים עצומות, ברכיים כפופות וגב ישר, החל לרחף בחלל החדר.

נכתב על-ידי
ס-ז
הדף נקרא 50 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי