מכתב תלונה

חנות בגדים נכבדה, ברצוני להתלונן על זוג מכנסיים פגומים שרכשתי אצלך בשבוע שעבר.

בתחבולה מתוחכמת ביותר המכנסיים שלכם רימו אותי. זה התחיל בשריקה והמשיך ב"היי ילדונת". איזו רווקה בת 40 יכולה לעמוד בפני מכנסיים שמרעיפים עליה מחמאה כה נחשקת. חמקנית. נכחדת.

הבטתי מסביבי, וחיפשתי נערות. צעירות. מצטלמות. משרבבות. רזות. אבל לא היו. המכנסיים דיברו אלי!

"תראי מה יש לי בכיס". המכנסיים רשרשו בעורמה פתיינית.

"אתם מדברים אלי?" שאלתי ברצינות. 

איך אישה בגילי יכולה להיות כזו תמימה? שערורייה.

"בטח אליך, אז למי?" הם כבר הבינו שבלעתי את הפיתיון.

מצאתי את עצמי נמשכת אל המכנסיים והתחלתי להתקרב אליהם בצעדים מהוססים. עדיין לא יודעת אם לבטוח בהם. בפעם האחרונה שבטחתי בזוג מכנסיים זה היה בכיתה י"א. הם זממו כל השנה את המבצע, חיכו לרגע הנכון בטיול השנתי, ונקרעו בדיוק כשטיפסתי על הגבעה, כשמתחתיי כל בני השכבה שלי. תחתונים. אפורים. ענקיים. רפויים.

כן, גם התחתונים היו בסוד העניינים.

"אל תתקרבי אליהם". זעקה אלי המראה, ונעצרתי.

"גברת מה את מתערבת?" המכנסיים התיזו לעברה.

"אני אתערב במה שאני רוצה! בושה וחרפה לנצל אישה בגיל הבלות. תראו את ערוצי הקמטים, את השדיים העזובים, את התחת המעוך. ואתם עוד מנסים להתלבש עליה? בושה וחרפה. היא גם רווקה!"

היא צודקת. מה חשבתי לעצמי? מילה של מראה זו מילה.

"היי פססט". המכנסיים לא נכנעו כל כך מהר. "מה אכפת לך? בואי תנסי. תזרמי. אנחנו נעשה לך טוב. תראי מה יש לנו בכיס".

אני דוחפת את היד אל הכיס החמים ומוציאה את התגית- מידה 36!

"אנחנו נשנה לך את החיים". המכנסיים הבינו שהם עומדים לסגור את העסקה.

נכנסתי לחדר ההלבשה, לבשתי אותם אבל עדיין לא הייתי בטוחה.

ניגשתי אל המראה המבריקה ושאלתי לדעתה.

"מי את ילדונת?" היא שאלה בנימה של פליאה, וחיוך מסופק פרח על הפנים שלי.

קניתי את המכנסיים ולבשתי אותם לדייט הראשון שהיה לי מזה שנה. הכול הלך מצוין וידעתי שזה בזכות המכנסיים. אבל אז הוא חיבק אותי.

הצמיגים נזלו החוצה, והכפתורים עפו עליו כמו כדורים מ-M16.

דם. עין. מיון.

עדיין רווקה.

לסיום, חנות בגדים נכבדה, אני מבקשת להחזיר את המכנסיים הפגומים תמורת החזר כספי מלא, פלוס פיצוי על כבודי הנרמס! ובאותה ההזדמנות ברצוני להתלונן על המראה. ידעתי שיש בה משהו חשוד. היא הייתה מראה מרזה. לאף מראה לא באמת אכפת ממך.