הדיבר השביעי

״יש לנו אהבה/היית מאמינה?/

אחרי כל המדבר הזה/ איזו נחמה.״

(ערן צור)

ועכשיו, שעות אחרי שהלכת, אני כבר לא יכול לסגת. אסור שידעו שהייתי פחדן. אני צריך שהם, כולם, ובעיקר את - תדעי שאני עומד איתן מאחורי מילותי. שאת שהבטחתי לך, אקיים בחיי.

שולח את ידי למשש. החבל רחב, מחוספס, ארוג בצפיפות, חומר חזק - ״זה אמור להספיק...״ אני חושב לעצמי וחוזר להתלבט בין קשר לולאה מתהדק לבין קשר משקפיים. ממש מקווה שאני עדיין זוכר איך קושרים אותם.

בטירונות יחידה, בחיים אחרים, חטפתי שבת רק כי לא הצלחתי לסיים אחד מהם בזמן שהוקצב.

זאת הייתה הפעם האחרונה שסגרתי שבת בגלל קשרים. למדתי להיות הטוב ביותר מבין חבריי לצוות. 

כעת הקשר חייב להיות חזק די הצורך על מנת לשאת את כל משקל גופי. אני לא שמן אבל בכל זאת אדם בוגר.

אני מישיר מבט לתקרה - יריעת בטון יצוקה ומזויינת. היא תחזיק מיליון שכמותי, ביתר קלות. 

ליתר ביטחון אבריג שני ווים בחור שאקדח, על אף שככל הנראה אחד יעשה את העבודה נאמנה, אין פה מקום לטעויות - את הטעויות שלי, כבר עשיתי.

הכל מתוכנן לפרטי פרטים, וזה די מעניין נוכח העובדה שאף פעם לא הייתי אדם כל-כך משימתי. עכשיו זה זמן שונה. אני יודע שכל דקה קובעת ואין לי זמן לבזבז - אני חייב להיות מסונכרן עם שלבי התוכנית ועם הזמן. 

הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה זה שהילדים יחזרו מבית הספר וימצאו את אבא תלוי במרתף הבית. הם יקרים לי מידי והכל חייב להסתיים הרבה לפני.

תחנת המשטרה, אליה שלחתי את המכתב אמורה כבר לשלוח ניידת שעושה את דרכה אלי ברגעים אלה ממש. 

השארתי את שער הכניסה פתוח לרווחה וחוץ משטיח אדום, הכל באמת מוכן לקראתם.

אשתי תגיע מאוחר הרבה יותר. השכנים ההמומים יביטו בה בתדהמה ויספרו לשוטרים בעת מתן העדות שהיינו זוג מקסים. 

זוג + 2 וחמודים השניים, הם יוסיפו. הם גם יספרו שהייתי מנומס, ובכל פעם שהייתי מוציא את הכלב לטיול - הייתי עוצר ועוזר לכל שכן שהיה מבקש עזרה.

והיא לעומת זאת, כלומר אשתי, תטפח על פניה בצער כשגופה מתנודד ותספר בעת התשאול המשטרתי שזה בלתי אפשרי. ״לא יכול להיות שבעלי התאבד, הוא אהב את החיים.״ תוסיף על דבריה אך בתוך תוכה תדע כי הפלירט המתמשך שלי עם החיים, היה לא יותר מריבאונד אינסופי למוות שחוויתי בעודי בחיים אך מיאן לקחת אותי באותה העת. 

מלבדה, איש לא יכול היה לנחש, אבל, בית הקרקע המרווח הצליח להסתיר בפינותיו הרבות בדידות נוראית. ריק אטומי ששאב את הכל כמו חור שחור. אפלה גדולה מתעתעת ששולטת, מנמיכה וחורכת את הנשמה.

אבל אז, ממש במבט אחד, התחיל המסע המופלא לסיום חיי.

חייכתי אליה, אבל אני תמיד מחייך לנשים. זה אינסטינקט דפוק כזה, הייתי כזה הרבה לפני שהתחתנתי ואני כזה גם עכשיו - הטבעת לא דיכאה את התגובתיות הפיזיולוגית. 

על אף שאני לא מרבה לשבח בעצמי דבר, אני יודע שיש לי חיוך יפה, כובש. לא כובש מתוך כוונה זדונית, אלא פשוט חיוך דבילי המקפל בקצוותיו מבוכה.

אני מניח שלא צפיתי שזה יקרה, אבל, הבעיה ככל הנראה התחילה כאשר היא חייכה חזרה. כן, משם זה התחיל. ייתכן שגם היא לוקה באותה תגובתיות. וכן, חרף הטבעת, גם היא ניחנה בחיוך כובש, ואני, ובכן..נשביתי.

היינו גונבים יחד שעות, מחשבות משותפות ולא ידענו ריק או שעות מתות.

גם השתיקות היו רכות. ורק אלוהים אדירים יודע, עד כמה רצינו לחיות. צמד חבולים, פצועים, שמצאו פתאום אהבה. 

וכך ולאחר שנים של קמילה, מצאתי את לבי הולם בחוזקה, הפרוזדורים התרחבו ולראשונה בחיי, הרגשתי חי ונסחפתי בזרם רגשותיי.

אני זוכר שבימים הראשונים, כאשר הראש היה בעננים והרגליים עוד התהלכו על האדמה נהגת לומר לי בין נשיקה לליטוף: ״זאת פשוט טעות, ויהיה מחיר, חייב להיות.״ ואני כמו עגל, הייתי מחייך אלייך במבוכה והייתי אומר: ״אם יש אלוהים - הוא מסתכל ושמח בשבילנו, גם לנו מגיע לגמוע קצת אושר בנשיקה״. ואת היית דומעת ומבקשת בתגובה: ״אל תעזוב אותי לעולם, בבקשה.״

ועכשיו, שעות אחרי שהלכת בין זיכרון צובט למציאות עצובה, אני מטפס על הכיסא כדי שאוכל לעמוד בהבטחה. 

בעוד רגעים ספורים אני אכרוך את אהבתך סביב צווארי ולנצח תהיי איתי.

נכתב על-ידי
דניאל
הדף נקרא 76 פעמים
אהבתי חיבבתי
4 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי