מסכת אבשלום

אבי הכניסני לפנימייה בדרום המדברי של הארץ, כי הייתי לדבריו בן סורר ומורה. ואני בורח כעת באישון לילה רק יום לאחר היכנסי, משום שילד בן 15, צריך להיות בביתו שלו. או בבית משלו. חשבתי על כך כל הלילה ולא דמיינתי שיהיה לי האומץ לצאת כך מהחלון בפזיזות כגנב, אך תמיד דגלתי בעשייה יותר מהרהורים או דיבורים. לחזור לבית אבי לא אחזור. רחוק מהעין רחוק מהלב, כך עדיף. מאז אמי מתה לפני כשנה, אני חי עם אדם קשה עורף, זועף ורוגז, שבהסתכלותי  עליו תמיד נראה כי אני מתבונן בסימן קריאה מהלך. מבין אחי הגדול ואנוכי, אני העוזר המירבי במשק המשפחתי. מתעורר כל בוקר בחמש למלא את השוקת, להשקות את הטלאים, ולדחוס את היבוסיים. אך אבי היה אטום בעצבותו שהתבטאה בעצבים רבים. הבנתי לליבו. אך למרות זאת, בידיו המחוספסות היה מפיץ זעמו על כל הבא ליד ורוטן אך ורק לעברי ובלי קשר לכל סיטואציה. אם שוחחתי עם מישהי או נהגתי את הטרקטורון שלא על יד המשק, הוא היה פשוט מתרגז כאילו חברתי לנאצים ויש להרביץ בי תורה טרחנית. כשהייתי מפריד את העגלים, הוא היה מכה אותם כשדבר מה הוציאו משלוותו. לא ייחסתי לכך חשיבות והייתי חס על ההתנהגות הזו, אך המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים, וכך טלאים, חתולים וכלבים היו מוכים על ידיו במכוש או אבנים פרי ידיו העצומות. בעוד אחי היה מחקה אותו בהתנהגותו, אני הייתי סר לעזור לכל חי ושומע את צעקותיו ההולמים "אבשי בוא בוא תראה איך מפרידים הטלאים כמו שצריך, מה הלכת לי להרים את הכלב". אך לא למדתי כלום. לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, פשוט אי אפשר ללמוד כלום מאדם רוגז. מות אמא הפיח בכולנו זעזועים משונים בנפש ואני לא עומד לדון את אבי, שכן הייתי שומע את יבבותיו בלילות. יום בהיר בשעת בוקר, הוא העלה אותי על הטנדר והצהיר שנמאס לו. "מהיום תחיה בפנימייה עד שיחליט אחרת", אמר. ההלם היה כבד. אבי היה האיש הנערץ עליי בילדותי. היחיד שהצחיק אותי כשהניף אותי בכפות ידיו הרחבות אל על בכל ריצה שלי אליו. אפילו לבית הכנסת המשעמם של המושב הייתי הולך עמו מדי ליל שבת, כדי לחקות את הליכתו בחולצתו הצחורה ולהניף זרועותיי בגבריות כמותו. לי שעממו התפילות ותמיד הייתי פותח את הסידור בעמודיו האחרונים וקורא בפרקי האבות בכדי לכלות את הזמן. אבי היה נוזף בי ואומר "מי שמשעמם לו בעצמו משעמם", אך כך נהגתי בכל שבוע. 

בפנימייה קיבלני אדם נחמד. הראה לי את חדרי, סייר איתי בלבביות ברחבי הפנימייה והסביר את הכללים. בראשי ניקרה האפשרות שלא אישאר, בעיקר כשראיתי שבחדרי אחיה עם בן מיעוטים, שמבטו מזוגג בעוינות, ולא ענה לשלום המסורתי שלי. הקפדתי לא להסתכל בקנקן אלא עמוק בתוכו שכן גרים היינו הרי בארץ מצרים. לכן שכבתי לי בנחת וחיכיתי שיירגע ויציע עצמו להכרות. אך הנער הגדול והשחרחר בשערו הפחמי הזה, קינא בי מהרגע שבאתי. הוא החל מרכל על המדריך הנחמד שאהב אותי וחמד את מיטתי המוגבה כשבכל רגע אמר במבטא כבד "הכריות האלה היו שלי הכריות האלה", מבלי להסתכל בי כשהוא שוכב כנסיך בעיניים עצומות. "דע לך" אמרתי "שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים אדם מן העולם", שיננתי את פרקי האבות האהובים עליי, אך הוא המשיך ואיים כי "אני אוציא בלילה בכוח את מה ששייך שלי". עוד סיבה להתחפף מפה מהר. לא צייצתי, שכן סייג לחכמה שתיקה, ונתתי לבלימת פי להתפרש לכיוונים דו משמעיים כלפיו. לא חשתי יראה ממנו אך בחרתי את מלחמותיי והחלטתי לצאת משם בהקדם. בארוחת הצהריים המדריך הנחמד היה כנוהג מספר לנערים על אקטואלית העולם, ומשפט שלו אומר "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת", תפס את ליבי וזירז אותי לבצע בריחה מהפנימייה ולצאת באותו הלילה לחרותי החדשה. התוכנית הייתה פשוטה ותמימה- לצאת בלילה, לסחוב שק שינה הקיים בכל חדר ומעט מזון מן המטבח, לישון יום יומיים בחוץ תחת כיפת השמיים הנעימה, למצוא עבודה באזור הירוק ולחיות את חיי בשקט ובשלווה. לידי ישב נער בלונדיני וצנום, שחייך ואמר שהיום יוצא הוא הביתה. הוא סיפר לי שהוא גר כחמש דקות נסיעה מהפנימייה ובשל יום אזכרתה של אימו אביו ייקח אותו ברכבו ויחד ייסעו לקברה. חשתי אליו חיבור מידי כתאום יתום (על אף שחצי מדרי הפנימייה יתומים בדרכם), אך לא סיפרתי לו על תוכניתי, אלא רק התעניינתי היכן בדיוק הוא גר, בכדי להגיע אליו אם אתקע בדרך. "מעבר לגבהות הראשונות צפונית לגשר בפאתי המדבר" הוא אמר. בלילה, חיכיתי שהאופל ייסוג ויצאתי בדמדומי השחר מצוהר החדר. לא נרדמתי כלל, הן בשל אדרנלין הבריחה, והן בשל האיום המפורש של שכני העוין. למזלי, קומת חדרי הייתה ראשונה וחמקתי במהירות החוצה. ידעתי שאני רחוק מביתי, אך בשל הקור ואפור השמים, תוכניתי קיבלה נרטיב חדש של מציאות קשה ורק בדקתי היכן בדיוק הבית של הנער הבלונדיני. ידעתי מאין באתי אך לחלוטין לא לאן אני הולך. רוח צוננת טפחה על פניי והקשתה על הליכתי. הילכתי במשך דקות ארוכות כנצח אל הגבהות עליו סיפר לי חברי הבלונדיני צפונית לגשר שתיאר. היו כמה גשרים ושום בתים לא נראו לעין. גם ההבדל בין חמש דקות נסיעה להליכה היה רחוק מששיערתי. הקור שקשקש את גופי ושיני נקשו. הלכתי על האדמה החולית כשאוהלים מסיביים היו סביבי וגרגירי חול עפים על עיני. גמלים וחמורים הפחידוני מבעד לרוח המשתוללת במדבר הליכתי, ומחשבת שבירה לחזור כעת היה מנת חלקי. לא. לא מדבשו ולא מעוקצו, חשבתי שהרהרתי על אבי. אעדיף למות פה מקור ובהלה. צעקות עמומות הפרו את מחשבותיי. היה זה בדווי היוצא מאוהלו וצועק אליי בערבית. חזרתי בעקבותיי אליו, הסברתי שאיני דובר ערבית, ובעברית רצוצה הוא הכניסני לאוהלו החם. ארומת תפוח קיבלה את אפי וחום גופי עלה והשרה בי נעימות. השתעלתי מעט וקיבלתי מיד תה מהביל ומתוק. התיישבתי כמנהגם על הרצפה המרופדת ואנשי האוהל בחנוני כחיה. התמקדתי בחום ורעדי פחת. סיפרתי להם שאני בדרך לחברי ואבדתי בדרך. לשאלתו מדוע אני מתהלך כך ללא ציוד הסברתי שאין לי כסף רב ולכן הייתי חייב ללכת. "לא צריך כסף רב, אדם חייב שיהיה לו רק מעט יותר ממה שהוא צריך". הוא צדק, חשבתי על זה שלעתים היה לי כסף בכיס שלא ממש הייתי צריך. איך היה זה נוסך בי בטחון מעורפל ולא נכון. מכל מלמדיי השכלתי והאדם הנבון והמשופם הזה, הצביע על פינה נעימה בצד האוהל ואמר כי כדאי שאשן כמה שעות. לא הייתה אישה באוהל אלא רק עוד שתי בחורים צעירים וחומים, שעיניהם שקדיות ועגולות. האחד מילא את כוסי כל אימת שהסתיימה מאחר ולגמתי יציקות ארוכות של התה אל גרוני הניחר. השני היה עוין לא פחות מהבחור ששהה עמי בחדר הפנימייה. סירבתי להישאר ורציתי לצאת משם כשראיתי שאור השחר עלה, אך מבול פתאומי פקד את האזור ואכזב אותי. לא יכולתי לצאת. הוא נמשך דקות ארוכות ובהתרסה, והאיש המשופם סידר לי בלבביות את פינתי שאשכב, ובנו המחייך הביא לי כעת מיני מתוקים ומעט אורז, בעוד אחיו המבהיל המשיך לבחון אותי. לא עצמתי את עיני, התחושה הייתה מוזרה. בנו החייכן של אורחי כיסה אותי ולא יכולתי שלא להתפעל מאהבת האדם שלו. אחיו השני היה נוקשה וגבותיו מחוברות. הם הזכירו לי את סיפור הרי עיבל וגריזים. הרים דומים בגובהם שניזונים מאותם הרוחות, הטללים ומי הגשם. אך בעוד הר גריזים שופע ופורח, הר עיבל יבש וצחיח כישימון מתמשך. כך היו האחים האלה שגדלו באותו הבית אך שונים במהותם. נרדמתי לשעה קלה ונהירת חמור העירה אותי. ריח דחוס של גשם מעורבב בחול פעם באפי והתעוררתי בבהלה. שנאה חלחלה לליבי כלפי אבי מולידי. אני במצב הזה בגללו, כחתול רחוב עזוב וללא ישועה. התעשתי. מבעד לגבעה הראשונה ראיתי דרך צוהר האוהל את בתי האבן שם גר חברי. מה שאור השמש מביא אתו חשבתי. עתה שהו באוהל גם שתי נשים. האחת מכוסה כולה וכבדת משקל והשנייה צעירה ודומה למארחי החביב אך מהוללת בכיעורה ומבעיתה להפליא. הודיתי לכלל המשפחה ומיהרתי ללכת. מארחי רגז ששללתי את הקפה שהגיש לי, אך מיד נמלכתי בדעתי, חייכתי כאוויל, שתיתי בחופזה ויצאתי שאני קד כתייר לעבר הנוכחים. כשחול בשערי ומחשבותיי מטושטשות, הגעתי מזיע לבית הראשון המתואר מצד חברי הבלונדיני. הוא לא שהה בבית כשהצגתי את עצמי לאביו, ואביו מאידך הסתכל בי בפליאה "אז אתה הוא אבשלום שכל העולם מחפש אחריו". הבנתי שנושא בריחתי מהפנימייה הפך סיפור בפי כל ורציתי לצאת תוך שאמרתי בטון שלא מאמין לעצמו, "אם אין אני לי מי לי, אני הולך לגור לבדי תחת כיפת השמיים". הוא חייך אליי ואמר "אביך הגיע לפנימייה והפך את כל העולם בחיפוש אחריך. תראה איך אתה נראה, ממש זוועה. אתה מטונף ומצחין כמו בואש. אקח אותך הביתה ". גיחכתי. "את אבי מחקתי אדוני. הוא זרק אותי כמו כלב". הוא חייך לעיני, ואמר "אתה מתנהג כמו אבשלום בן דוד המלך מהמקרא, שמרד באביו ונהרג תקוע בשערו על גזע העץ. חוץ מזה, הדאלי לאמה אמר, כי לנטור טינה זה לשתות רעל ולצפות שהאחר יהיה חולה". הוא לא מכיר את אבי. בוודאי חיפש אותי בכדי לגעור בי בצעקותיו המאכלות כמו אש. חוץ מזה, אבי הוא המורד לא אני, ובכלל אין לי מחלפות עבותות על ראשי שיתקעו בשום עץ. ניסיתי ללכת אך העייפות והרעב הכריעו אותי. לא הנחתי בפי מאום שעות, ועילפון הכה בי. התעוררתי מנומנם במכוניתו. "קמת, יופי, תכף נגיע". הוא מחזיר אותי לביתי חשבתי. בטני התהפכה. פרפרי חרדה לפני הפגישה עם אבי התעופפו והכו בי כברד. הרעב כבר לא הציק רק מחשבות לפגישה עם האיש הסונט בי.  "תעצור בבקשה" עוד אמרתי חלושות, "אני רוצה לרדת". אך הוא התעלם וברגע ראיתי את שער המשק המשפחתי מהחלון. הרכב נעצר ואני בתוכו מתלבט מה לעשות. כיצד אצא להראות פניי פה. אך אבי היה זה שיצא את הבית במבט חודר. הוא צעק "איפה הואאא" והתקדם. נותרתי קפוא. אבי התקרב, פתח בחופזה את דלת הרכב, הוציא אותי משל הייתי יבחוש בכוחו האדיר וחיבק אותי באהבה מתייפח ואומר "אבשלום שלי, אני מצטער".