לחוצת חתונה

"את כבר בת 25, נעמה. הגיע הזמן לחשוב על העתיד."

"נכון." השבתי.

"ואמרת שאת גם לא מתכננת ללמוד השנה? את לא תעשי תואר, הא? אח של דוד של סבא שלי לא למד והתחרט על זה כל החיים שלו. מסכן. היום הוא עובד בדואר, פקיד שאוכל חרא. כדאי לך ללמוד."

"אני מקווה שיהיה לו טוב יותר." התעלמתי מהחלק האחרון.

"תודה לאל, לפחות יש לו ילדים. שלושה. אבל בשביל ילדים צריך בן זוג. את יודעת? את כזאת מקסימה, חבל לי שתבזבזי את השנים הטובות. אל תהיי כמו אלה שמתחתנות בגיל 30 ולא מביאות ילדים לעולם. זה עצוב. מי ימשיך אותך? מי יטפל בך בגיל שמונים כשתצטרכי שיחליפו לך חיתול וכשתריירי ללא שליטה? זה קורה את יודעת. רבקה כבר לא שולטת בסוגרים. מחוררת כיסאות מהאחוריים וממלאת את הכינרת ממה שיוצא לה מהפה. הנערים היום חושבים פחות מחילזון בתקופת האבן. הכל בגלל הראש שתקוע במסכים. הקרינה ממיסה שם משהו בין האוזניים, תמיד אמרתי את זה."

"בעזרת השם, אלוהים יברך את כולנו."

"הברכה היא רק עבור מי שעוזר לעצמו. בגילי יש רק קללות (נסי לקום לפיפי עם גב כואב באמצע הלילה, ולהגיד לי שאלוהים לא מקלל אותי בלבו?) את הברכות אני משאירה לצעירים."

השיחה המשיכה, כשסבתא יורה עליי חיצים בדבריה ואני מתחמקת רק בקושי מפגיעה. חיפשתי בעיניים נואשות מסביב להמולה את המקור למוזיקה. העברתי מבט על מעגל הרוקדים מטושטשי הפנים, באמצע בצבץ צבע לבן מקפץ ולידו שחור ולבן מקפץ. לא הייתי צריכה למקד את מבטי כדי לדעת שמדובר בכלה ובחתן. כלומר, עמוס ו… איך שלא קוראים לה. ומדוע שאדע? אפילו את עמוס בקושי הכרתי. לחצתי לו יד פעם אחת כאשר נפגשנו בבר-מצווה של בן-דודי שקד. שעבור עמוס, הוא… לא חשוב. בטח דודן רחוק. עמוס בעצמו היה בן הדוד של סבתא, ולכן דיי התפלאתי מההזמנה לחתונה. המשכתי לשוטט בעיני ברחבי האולם. מצד ימין של רחבת הריקודים, היו שורות של שולחנות מרובעים מעוטרים במפה לבנה שנראתה רדיואקטיבית באווירה האלקטרונית של המוזיקה והאורות הצועקים. בקצה האולם, מאחורי השולחנות ולפני רחבת הריקודים, מצאתי את הרמקולים מסתתרים מאחורי שולחן לבן מוארך, עמוס בסידורי פרחים כאילו מדובר בחממה. לכל הרוחות, אי אפשר להגביר קצת?

החזרתי את עיני אל סבתא. סנטרה הבצקי רטט כשהמשיכה בנאום חוצב הלהבות, אבל פיה נע במרץ והזרים שיטפון של רוק שהיה יכול לכבות שריפה ביערות הגשם. גייסתי חיוך שרק מי שמתעסק במכירות פרונטליות יכול לשלוף, ופניתי אל סבתא. 

"נראה שאת מבינה הרבה בקללות."

הזקנה ענתה ברצינות.

"מבינה? אני אוכלת קללות לארוחת בוקר. כן, כן. אל תסתכלי עליי ככה. כל יום שן אחרת נופלת לי מהמלט שמגישים בדיור המוגן הארור הזה. והם קוראים לזה אוכל. מוגן למי אני שואלת? השיניים שלי מותקפות מדי בוקר ואלוהים צוחק בסתר, מה את אומרת על זה?"

"בהחלט. רוצה משהו לשתות?"

"שיהיה. סודה עם לימון, אבל בלי גרעינים. אני שונאת גרעינים, זה סכנת חנק בגילי המופלג. על מי אני עובדת, אפילו לנשום זה סכנה. הזיקנה יצאה לי מכל החורים. ואני לא מדברת על מה שאת חושבת, שדה שכמוך. זה רק ביטוי. טוב, מה את עומדת כאן? קדימה, תביאי לנו שתייה."

הודיתי לאל על ההפוגה ממירוץ התלונות ולקחתי את הזמן עם השתייה. פילסתי דרך בין האורות שהתנפלו עליי, וזיעת הרקדנים. עכשיו היה זה זמן לריקוד הסלאו של הכלה והחתן. הכלה דמעה אל כתפו הרחבה של החתן כשהיא שעונה עליו, מוכיחה לעולם שהוא כל עולמה. 

המשכתי עד לקצה האולם שליד מדרגות החירום ושולחן הקינוחים והאלכוהול. החדר נעשה חנוק מרוב אנשים לבושים בהידור, ועכשיו כשכבר לא שוחחתי עם סבתא, נדמה לי לי שהמוזיקה התחזקה (חוק מרפי, כמובן). האולם כולו רעד כאילו הכה בו ברק. מלצרית קטנה חלפה על פניי עם מגש עמוס במנות וביקשתי ממנה שתעזור לי. 

היא גלגלה עיניים באדישות ושלפה תשובה מוכנה, שבתור מוכרת, הכרתי בעל פה. "יש עוד שלושה שולחנות שמחכים לאוכל. תצטרכי להיות סבלנית."

ידעתי לאן זה מוביל. שלפתי מהארנק שטר של עשרים וחייכתי בלבביות. המלצרית החזירה לי באותו המטבע (או אותו השטר) וחייכה כאילו אנחנו חברות מהגן.

"את רואה את הגברת שם מימין, ממש ליד השלט של היציאה, בין שולחן האוכל לבמה? אז לכי תביאי את זה לגברת, ותמסרי לה שאני מתנצלת מעומק לבי אבל נאלצתי לעזוב. אם היא תשאל למה, תגידי לה שאני מלקטת ברכות ושוברת לבבות. היא תבין אותך."

הנערה מלמלה לעצמה בגבות מכווצות, כנראה כדי לזכור את הנאום, ופנתה בעיניים מבולבלות בין ים האנשים לסבתא. 

לבינתיים, התחמקתי מאולם החתונה דרך יציאת מדרגות החירום ודילגתי לי במדרגות באנחת רווחה. 

"אח, בשם כל הקללות והחתונות," מלמלתי בשקט. "יש לזקנה מרץ של סוס מיוחם. רק חסר הרסן, אלוהים ישמור אותי." 

פרצתי דרך הדלת הכבדה לאפלולית כחולה ומצאתי את עצמי בפינת הזבל השכונתית. הרוח עטפה בגלימה רכה את ירושלים, והתקדמתי בין אלומות כסופות של פנסי הרחוב אל החנייה ומשם לאוטו. מתרחקת מחתונת הזוועות, הרצתי במוחי את הפגישה החצי-שנתית עם סבתא. המוזיקה המשיכה לירוק ביטים חפוזים לאוזניי גם כשהתיישבתי על כיסא הנהג. אבל רק כשסגרתי את הדלת, במרחב המוגן, מצאתי הקלה - כמו נידון למוות שקיבלו את עתירתו בבית משפט. ניגבתי את הזיעה ממצחי, ועצמתי את עיניי בתפילה. לחשתי לעצמי, "יבורך מי שהמציא את מדרגות החירום."