שמיל השותק

שמיל השותק היה סבא של אימא שלי. 

הוא שתק 40 שנה בעקבות אירוע נורא שאירע לו. הוא נחשב לאדם קדוש. את הדברים הכתובים למטה כתב רופאו האישי ד"ר ישראל שור. המילים מדברות בעד עצמן. ד"ר שור היה ידוע כאדם ישר ומהימן. והוא מתאר את שחזו עיניו ואיננו סוטה מן האמת ימינה או שמאלה:

"השותק נפטר בשנת 1929 בעיר צ'ורטקוב, בפולין בגיל 83 שנה. האיש שתק כ- 40 שנה.הייתי רופאו עד סוף ימי חייו. מעט זמן לאחר מותו פרצו לחדרו במרתף ומצאו אותו מונח על הרצפה- ובגופו לא נגעו העכברים. אף על פי שבזמן חייו הם שרצו ב"מעונו", ראיתי את גופו ברגע הזה.

לא רק בעיר צ'ורטקוב ובסביבתה יצא לו מוניטין בתור שותק, אלא אפילו במרחקים. לא פסק לעסוק בתורה והיה מתפלל יומם ולילה. כשהיה זקוק לדבר מה היה משתמש ברמיזות, בתנועות ידיו, בנהימות "נו, ע, אי, א" וכאשר לא תפסו את רמיזותיו כתב על פתקה את בקשותיו. ידעו שהשותק שלט בארבע שפות: באידיש, לשון הקודש, פולנית ורוסית. חסידי צ'ורטקוב העריצו אותו מאד ואנשי צ'ורטקוב (אפילו הנוצרים) התייחסו אליו ביראת הכבוד והערצה רבה בראותם את התנהגותו ודבקותו בעבודת הבורא.

לפני המלחמה הראשונה התבודד השותק לגמרי והסתגר בחדרו המיוחד שבחורבות ארמון הרבי, ולא נתן לאיש לגשת אליו ורק ליחידי סגולה הייתה דריסת רגל. הוא הסתגף בסיגופים שונים ואפילו ל"מקווה" לא הלך. 

איש אחד היה רגיל לבא אליו בכל ערב שבת ויצק על גופו שבעה דליים מים וזה שימש לו בתור "מקווה".

בזמן המלחמה הראשונה שמש אותו נוצרי אחד בשם ניסטורקו. בשעה ארבע אחר הצהריים סעד את לבו ועד שעה שתים עשרה בלילה עסק בעבודת הבורא. לא שכב במיטה, ישב על יד שולחנו וראשו נתמך על ידו וככה ישן. בשעה שלוש בבוקר התעורר יום יום וערך "חצות" והוריד דמעות על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה.

על שולחנו עמד בקבוק מים גדול ובתוכו שטו דגים קטנים, המים הללו שבתוך הבקבוק שמשו לו לעריכת "תשליך". בשר אכל פעם בשבוע, רבע עוף לשבת שבישל בעצמו. כל ימי המלחמה הראשונה פרנס אותו הַגְבִיר עליו השלום, ונשים אחדות ששלחו לו מזון על ידי ניסטורקו השמש.
לו היה השותק פותח את דלתו לרווחה, היו נוהרים אליו חסידים מכל קצוות הארץ והיו מביאים לו "פדיונות". בזמן המלחמה, לאחר שחרב ארמון הרבי, הביאו למרתפו נוצרים וגם חיילים רוסים עצים להסקה ומזון ברווחה, אף על פי שמצב יתר היהודים בעיר היה קשה מאד לעתים.

הוריו היו אנשים פשוטים ולא נתנו לבניהם שום חינוך עברי.
אך השותק כאשר גדל והצטיין במוחו העילוי, מסר אותו אביו לרבי מגענשעוו שם עסק בש"ס, בפוסקים, ולמד אצלו עד חתונתו וממנו קיבל סמיכת רבנות. ברם רב שמואל לא רצה להשתמש בכתר של רב ובמקום זה עסק במסחר מתכת, נחושת, עופרת ואבק שריפה. את החומר הזה החזיק במרתפו בסודי סודות ואפילו לבני משפחתו, אשתו וילדיו לא היה שום מושג על דבר מסחרו זה.

וכאן מתחילה הטרגדיה שלו: פעם נתלקח סכסוך בינו לבין אשתו ור' שמואל קילל אותה קללה נמרצת- שתישרף. וכך היה.אשתו ירדה למרתף לחפש דבר מה ובידה נר דולק שנפל מידה וכדור אבק השריפה התפוצץ ובפיצוץ נהרגו אשתו ושתי בנותיו. בתו השלישית (סבתי) ניצלה בדרך נס.

ר' שמואל הצטער מאד, שבגלל קללתו נגרמה התאונה האיומה הזאת.
ארז ר' שמואל את חפציו לקח איתו 90 רובל, הנדוניה שהכין בשביל בתו השלישית ונסע לרבי מצ'ורטקוב- רבי דוד משה פרידמן, בנו של הריזנאי, על מנת להוציא "תשובה" ממנו. "לשון כזאת צריכה לשתוק" אמר לו הרבי.
וכך היה. מן היום ההוא והלאה קבל עליו ר' שמואל את דברי הצדיק ושתק עד יום מותו.

על מצבתו שכבר עמדה באביב 1944 אחרי חורבן כל הישוב היהודי בבית העלמין, היה כתוב: "האיש הפרוש מחמדי העולם ועסק בתורת השם, החסיד המופלג השותק ר' שמואל בן ר' מאיר". נכדתו שושנה פלמה חיה בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן, בצריף מס' 14. 

ועוד הערה אחת:
לסיפור הקשה הזה ישנה גם אדווה ספרותית. בבילגוריי, בין זמושץ ללובלין חי הסופר יצחק בשביס-זינגר, בעל פרס נובל לספרות. הסיפורים שסיפרו יהודים במחוז התגלגלו ונכנסו אל תוך יצירותיו.
בקלות אפשר להבחין בדמיון שקיים בין קורות חייו של שמיל השותק לבין עושה הנפלאות מלובלין - יאשה מאזור. יאשה מאזור ששאף להמריא, לעוף, לפרוץ את גבולות המציאות – גרם בבלי דעת לאסון מותה של מַגדָה – ובדרכו לחזור בתשובה בנה לעצמו כלא צר והסתגר מן העולם.

ואתם, הישמרו מפני אנשים המבקשים להמריא ומסיימים את חייהם כשהם שותקים ומסוגרים. לי עצמי אין ברירה. אלה הם אבותיי השותקים שאני נושאם על גבי ולמרות שמתו מזמן הם מדברים אלי באמצעות מילים שכתובות על דפי נייר מצהיב ההולך ומתפורר לנגד עיני...