הרשקו

את הרשקו הכרתי בשנה הראשונה של התואר הראשון בתעשייה וניהול בבאר שבע, סתיו 1999.  באתי לשם אחרי סטאז׳ ארוך בעישון באנגים באוסטרליה ותת-התמחות בבזבוז זמן בברים בתל אביב, ונרשמתי לתעשיה וניהול כי זה מה שאנשים כמוני עושים כשהם מבינים שאף אחד לא הולך לממן להם את שכר הדירה. הרשקו, לעומת זאת, בא לשם מירושלים. ילד טוב ירושלים זה לא קלישאה, זה הרשקו.  למד בבית ספר ממלכתי דתי, אכל רק כשר, שירת קבע כקצין בשריון, הבן אדם הכי צח שפגשתי בחיים שלי. 

בשבוע הראשון ללימודים הטילו עלינו משימה בזוגות, והרשקו ישב לידי.

״הי, יש לך עם מי לעשות את התרגיל הזה?״ שאלתי אותו

״לא״ הוא ענה, נופת צופים ניגר לו מהפה   

״מגניב, אז נעשה ביחד״ ספק שאלתי, ספק הורדתי לו פקודה מהקמב״ץ.

וככה הגרלנו אחד את השני.  המשכנו להיות זוג לתרגילים, ומשם המשכנו ללמוד יחד למבחנים, ללכת יחד למסיבות, לעשן ביחד סמים.  הופה, תפסתם אותי.  לא בדיוק ביחד.  במשך כל השנה הראשונה אני הייתי מעשן, ומפציר בהרשקו שיעשן איתי, והוא, החומה הבצורה שהוא, עומד בפרץ ומסרב.  ראיתי בזה שליחות, לקלקל את הרשקו.  מה לא ניסיתי - לחץ חברתי, שוחד כספי, פיתוי מיני, והרשקו?  ברזל.  למה זה היה חשוב לי?  כנראה שהייתי מניאק, אבל יותר מזה, רציתי שניישר קו, שנחווה דברים ביחד, וסחים וסטלנים, כמו שמן ומים, עולים אחד לשני על העצבים.

וככה שנת לימודים שלמה.  

בסוף השנה, הרשקו ואני החלטנו לצאת להרפתקה בקיץ. יאמר לזכותו של הרשקו,  שיחסית לסחי הוא היה הרפתקן.  שמענו מחברים שמכרו תמונות מדלת לדלת בספרד ופורטוגל שזה אחלה כסף וגם רואים עולם, שזה שני דברים שאנחנו די אוהבים, והלכנו על זה.  טסנו לספרד והצטרפנו לצוות שמנה קצת ישראלים, קצת קרואטים, והרבה תחמנים, והיינו מספרים לקונים התמימים שאנחנו סטודנטים לאומנות רעבים ללחם ועושים פרצופים של כלבלב מתחנן עד שהקונה היה נשבר ומשלם מחיר מופקע על תמונת רפליקה שיוצרה במפעל בסין.  כשלא היינו בורחים ממשטרת ההגירה, זאת אומרת.  לא גאה בזה במיוחד, אבל לזכותי יאמר שהייתי כל כך גרוע בזה שרק בזבזתי כסף שם, כך שאת תרומתי לתל״ג של ספרד תרמתי.  מי ידע שצריך נסיון במכירות או לדעת את השפה בשביל למכור משהו?

אחרי בערך חודש וחצי של דלת לדלת, תחנונים, כלבלבים, ואפס מכירות, החלטנו שנמאס לנו מהחרא הזה, ואם אנחנו כבר פה, למה שלא ניסע לטייל קצת בצפון ספרד.  שכרנו אוטו ונסענו לטיול של שבוע, לשרוף את מעט הכסף שנשאר לנו.  

באחד הימים בטיול האוטו התגלגל מעצמו לעיר לא גדולה בשם סן סבסטיאן. נכנסנו פנימה למרכז העיר וחנינו, הרשקו ואני.  מרכז העיר מלא סמטאות צרות, מרוצפות אבן, עם בתי אבן עתיקים, קצת כמו ירושלים העתיקה או יפו.  התחלנו לשוטט קצת ברחובות ברגל, הרחובות גם ככה צרים מדי לרכב. אנחנו משוטטים, ושמים לב לווייב קצת אחר.  בין הרחובות מלא פאבים קטנים ואפלוליים, ומחוץ לפאבים תמונות של אנשים.  וריח של גראס בכל מקום.  חייכתי לעצמי ואמרתי להרשקו שיחכה בחוץ שניה, נכנסתי לאחד הפאבים ורכשתי לי כמה גרמים של וויד שהריח בכלל לא רע. ״הסתדרתי״ אמרתי להרשקו כשיצאתי. המשכנו לשוטט עוד קצת ומצאנו מלון, ועלינו למעלה לחדר,  להתקלח, לשים את הדברים ולצאת לחקור את העיר לעומק.  לפני היציאה רק גלגלתי לי איזה קטנה.

״תביא שאכטה״ הרשקו אומר לי

חזיז ורעם, הרשקו רוצה שאכטה!

״מה?  שמעתי נכון?  הרשקו הקדוש, האברך, הקצין, רוצה שאכטה?״  

״נו, תביא כבר, לפני שאני מתחרט״ 

הוא עוד לא גמר את המשפט והקצה של הפייסל ישב לו בתוך הפה, כאילו נולד שם.   

״יאללה, בוא נצא, נראה מה קורה פה״ אמרתי להרשקו, מסתכל לו באדום של העין. 

ירדנו למטה והתחלנו להסתובב.  בעודנו משוטטים בסמטאות, שמענו צעקות ומהומה.  אנחנו מתקרבים, ורואים חבורה של אנשים, עשרים בערך, צובאים על פתח של איזה פאב וצועקים על איזה איש שעומד בדלת וחוסם להם את הכניסה.   הספרדית שלי היתה מספיק טובה להבין: הם לא סטודנטים לאומנות ואין להם ציורי שמן על קנבס למכור.  יותר מזה לא ידעתי.  להרשקו, לעומת זאת, היתה ספרדית לא רעה שהוא אסף במסעותיו הסחים בדרום אמריקה, והוא גילה שאיזה קבצן מקומי הסתכסך עם איזה תייר ודקר אותו, וברח לפאב הזה שם הוא מתחבא, כי הוא מכיר את הבעלים של הפאב.  ההמון הם מקומיים שחיים מתיירות ומפחדים שזה ישפיע להם על הפרנסה, אז הם רוצים את הקבצן כדי קצת לעשות בו לינץ׳ וקצת להסגיר אותו לשלטונות.  בעל הבית, נאמן לחבר שלו, מגן על הקבצן ולא נותן לאספסוף להתקרב.

נשארנו שם קצת, לראות איך זה מתפתח.  יותר ויותר אנשים מגיעים לצעוק על הבעלים של הפאב. בהתחלה עשרים, ואז שלושים, ארבעים, חמישים, ונהייתה ממש מהומה. הם התחילו לזרוק עגבניות על הפאב, ולהיות חסרי סבלנות ואלימים. ואנחנו מסתכלים מהצד ולא מבינים איפה המשטרה.  חצי שעה עברה, המהומה רק מתגברת, ושוטרים אין.  ארבעים וחמש דקות, וכלום.  אחרי קרוב לשעה הם הגיעו, ואז הבנו למה הם לא באו קודם.  7 וואנים עצרו בחריקת בלמים בבת אחת, מתוכם ירדו, בלי הגזמה, עשרות שוטרים לבושים במגינים מכף רגל ועד ראש, רובי סער ורימוני גז מדמיע בידיים.  בשניות הכל השתנה.  כל ההמון שכח מהקבצן, מהפאב ובעל הבית, מהתייר שנדקר, וריכזו את כל תשומת הלב שלהם בשוטרים.  הם קיללו אותם, זרקו עליהם עגבניות ואבנים, והתחילה מהומת אלוהים.  ואנחנו שם באמצע, מסתכלים על זה ולא מאמינים.  איפה אנחנו?  זה ספרד או עזה? איך הגענו לפה?

הרבה זמן לא היה לנו לתהות, המשטרה לא שאלה אותנו אם הבנו, והתחילה לירות רימוני גז לתוך ההמון, מטר מאיתנו.  כולם רצים לכל כיוון. ״בוא נעוף מפה״ הרשקו צועק לי.  אנחנו מתחילים לרוץ בכיוון שממנו באנו, הרגל שלי נתפסת באיזה מרצפת שבולטת ברצפה ואני נופל.  אנשים דורכים עלי בריצה שלהם מהמשטרה, אני מנסה להרים את הראש ורואה יד מושטת לעברי, ומרימה אותי.  הרשקו, כפרה עליו, הקצין המושיע שלי.  אני קם, אנחנו ממשיכים לרוץ ברחובות, ומוצאים בקושי את הכניסה למלון.  עולים למעלה למרפסת, ורואים איך המשטרה סוגרת רחוב אחרי רחוב, בזמן שאנחנו מסדירים את הנשימה. 

בדיעבד, הסתבר לנו שסן סבסטיאן היא המעוז של המחתרת הבאסקית, חברה של כבוד בגילדת הטרוריסטים הבין לאומית שפעלה לקבל עצמאות מספרד ע״י הטמנת פצצות ברכבות וכל מיני שיגועים של טרוריסטים.  הפאבים הם מקומות מפגש של המחתרת, והתמונות ברחובות הם של חברי מחתרת שנהרגו. הריח של הגראס והזמן שלקח למשטרה להגיע זה כי המשטרה לא נכנסת לרחובות של סן סבסטיאן העתיקה, וכשהיא נכנסת, היא נכנסת כמו שראינו אותה, מגינים, רימונים והכל.

אבל את כל זה לא ידענו כשישבנו במרפסת של המלון, עדיין מזיעים ומלאים באדרנלין מהריצה ומהומה.  רק שמחנו שניצלנו.  התחבקנו, נרגענו, והתחלנו לעבד את מה שכרגע עברנו. 

״אתה קולט כמה אנשים היו שם?

״עזוב את האנשים, אתה קולט את המשטרה? איזה פחד אלוהים״

״איזה מזל שהרמת אותי, חשבתי שהולכים לדרוס אותי״

ואז שתיקה. הרשקו מרים אלי עיניים, מחייך רגע, ושואל - ״תגיד, כל פעם שאתה מעשן זה ככה?״

---------------------------

פורסם בגליון ינואר 2020 של מגזין בלייזר