כירורגיה-אשפוז-טראומה

כירורגיה-אשפוז-טראומה

מאת פאולינה טוכשניידר

באישון הלילה הונחה מאחורי ווילון אישה שלא עסקה בשאלות הנוגעות לרפואתה.

"פה? אני אמורה לשכב פה?" הזדעקה. "זו המחלקה? אתם בטוחים שזה המקום הנכון?"

"כן, גברת. בואי בבקשה, רדי בזהירות על הצד."

"אבל מה זה הריח הזה?" היא שאלה ואני תהיתי לגבי קולה. הוא נשמע בדיוק כמו קולה של אילנה דיין. "איך נקראת המחלקה הזאת? אני לא חושבת שהגעתי למקום הנכון."

"זאת מחלקת כירורגיה-אשפוז-טראומה, ותיזהרי בבקשה כשאת עוברת למיטה."

"טראומה?" צעקה האישה בהפתעה. "למה אני במחלקת טראומה? מה יש לי? אתם מסתירים ממני את האבחנה שלי!" אמרה והחלה לבכות. למרות שהקפדתי לעטות מסיכה אפילו בזמן שינה במחלקה, הורדתי אותה כעת מהפה לסנטר. אני כמעט בטוחה שכשהמסכה ממוקמת על הסנטר השמיעה משתפרת. 

"גברת, זה פשוט השם של המחלקה. רק השם," הסביר האח בסבלנות, אך קולה של אילנה דיין לא נרגע.

"אלוהים, מה יש לי? למה אני במחלקת טראומה?" בכיה גבר והיא סירבה להישכב במיטתה. גם כשרופא ניגש אליה וביקש להרגיעה, היא לא הקשיבה ושאלה בייאוש שוב ושוב, "אבל למה טראומה? למה אתה לא מספר לי את האמת, מה יש לי?"

"גברת," הרופא איבד את סבלנותו. "אסור לי לשקר לך. על פי חוק אסור לי להסתיר ממך מידע." 

ההסבר המשפטי הרגיע במעט את המטופלת, ובניגוד לפגיעות שהפגינה רגע קודם, פצחה האישה במיקוח קר רוח בנוגע לסמי ההרגעה שיש לתת לה, ואף האיצה בצוות לתת לה אותם בהקדם. הרופא הסכים לכדור קלונקס ואולי לכדור נוסף בבוקר. האישה התרצתה והם נפרדו כידידים. החזרתי את המסכה מעל לאפי והתחלתי לנמנם שוב, אך כדור הקלונקס לא הוביל לרגיעה הרצויה אצל השכנה, וקולה של אילנה דיין החל שוב מתייפח מאחורי הווילון.

היא התקשרה לאימה, נאלצתי להוריד שוב את המסכה לסנטר. נודע לי שהיא בטוחה שימיה ספורים ושהיא רק בת חמישים וגם אם לשלושה ילדים. אמנם הילדים נמצאים עם אביהם, אבל אבא הוא לא שווה ערך לאימא, מה יהיה עליהם, שאלה שוב ושוב. הסכמתי איתה, גם אני במשך רוב שנות נישואיי הרגשתי שהבן זוג הוא נחות ולעיתים מיותר. 

שאלותיה הקיומיות של האישה הפכו לבכי קורע לב עד שלפתע שינתה את סגנונה, ממש כפי שעשתה מקודם עם הרופא, כאילו לחצה על כפתור שמחליף באחת את גוון קולה לתדר שונה ומנוכר. 

"הילדים שלי כל כך מפונקים, מוטב היה לפזר אותם בפנימיות," המילים בקעו מגרונה במרירות. "אני מתחרטת עליהם מאוד, אימא. אגיד להם שלא יבואו לבקר אותי." 

איני יודעת מה הייתה התשובה בצד השני בשיחה אך שוב נלחץ הכפתור וקולה של אילנה דיין חזר ליבב. "זה בגלל שלא צמתי ביום כיפור, אלוהים מעניש אותי. אני רוצה להתפלל, אני כל כך רוצה, אבל אני לא יודעת איך. אימא, למה אני פה? איך אני במחלקת טראומה בסוף?"

שקלתי לקום ממיטתי ולעדכן את הקול של אילנה דיין ששוכבות במחלקה נשים במצבים סתמיים למדי, נשים כמוני למשל. עומדים לכרות לי את כיס המרה, הוא לא הכרחי לתפקודה התקין של מערכת העיכול כלל, ולכן אין צורך להרחיק ולהתדרדר לתהומות הצום או התפילה. אבל במקום לעשות זאת פשוט התהפכתי ונרדמתי. להגנתי אומר שאולי כיס המרה לא הכרחי, אך בכל זאת נקבע לי ניתוח בטן למחרת. 

נלקחתי לניתוח מוקדם בבוקר ולא זכיתי לראות את האישה, הווילון שלה היה מוסט. בחדר הניתוח התרשמתי מכך שהצוות כולו הורכב מנשים, הפחד שכך והרגשתי שאני בידיים טובות. תחושת הביטחון חמקה ממני כשרגע לפני שהורדמתי שמעתי אותן מתווכחות אם עלי להישאר עם מסכה בזמן הניתוח או לא. הייתי מצפה שבשלב הזה של המגיפה ידעו מה התשובה הנכונה לשאלה הזאת. 

התעוררתי במסכה ובחדר אחר ושאלתי מיד מה השעה. בתגובה לתשובת האחות התפשט על פני חיוך ענקי. סיפרתי לה במלמולים נלהבים כמה אני מאוהבת בבן זוגי, וביקשתי לידע אותו שאני מתגעגעת אליו מאוד. השתמשתי במילה 'הודיה' על מנת לתאר את האהבה שלנו ואת הרגשות שלי. האחות גלגלה עיניים והוסיפה משככים לאינפוזיה. 

לא השתמשתי או חשבתי במילה הזאת קודם, 'הודיה', אך היא התגלגלה מפי בטבעיות שוב ושוב. גם הסניטר שהסיע את מיטתי אל מחוץ לחדר ההתאוששות שמע נאום מלא בהודיה וכמו כן הסבר נרחב על הזוגיות בה אני נמצאת. לצערו לא הפסקתי לפטפט עד האיחוד המרגש עם הבן זוג, שלרווחת הצוות במקום להלאות במלמולי אהבה והודיה אותם, הלאיתי כעת אותו.

למחרת שוחררתי הביתה, זה היה ערב חג סוכות. רציתי להסתלק מהמחלקה ולהסיר מעל פניי את המסכה המעיקה אותה עטיתי ללא הפוגה. לפני שעזבנו הגנבתי מבט לעבר הווילון של הקול של אילנה דיין. לא הצלחתי לראות אותה, אך ראיתי את ילדיה עומדים סביב מיטתה. אחד מהם היה צעיר מאוד ונראה מבוהל. עיניו היו פעורות מעל למסכה והוא החזיק את ידו של אביו בחוזקה ונצמד אליו. שמחתי שהיא לא פיזרה אותם בפנימיות.

החזקתי גם אני חזק יותר בידו של בן זוגי והמשכנו לכיוון היציאה. דלתות המעלית נפתחו ויצא ממנה זוג מבוגר שהציג לנו מחזה מעניין. הגבר זינק מיד אל עבר שני בחורים שחצו את המסדרון והחזיקו ספר תורה. הגבר הסיר את מסכתו והתנפל בנשיקות מלאות רגש על בד הקטיפה הירוק שעטף את ספר התורה. 

"איזה מזל, משה, איזה מזל!" קראה האישה אחריו, ומשה החל להתייפח ונישק עוד ועוד את הספר. 

"זה סימן טוב לפני הניתוח שלי, זה סימן טוב!" משה חייך ושפתו רעדה. "בשביל זה צמתי, רינה, בדיוק בשביל זה!" הוא מחה את דמעותיו בעזרת המסכה כמשתמש בה בתור ממחטה, קימט אותה בידו ונכנס באף נוטף דמעות ונזלת למחלקה.