זורן, שישי בצהריים, עם שיקו ורוני

תמיד אמרתי שיום שישי בצהריים זה הזמן הכי טוב בשבוע. יש שם איזה ארבע-חמש שעות כאלה שבהן הכל יותר טוב וכל מה שתעשה יהיה יותר כיף. זה הזמן הכי טוב לשבת עם חברים ולשתות משהו, הזמן הכי טוב לשכב עם אשתך, הזמן הכי טוב לראות סרט, או סתם לשבת בשקט בחדר בלי לעשות כלום, או לצאת לטייל. אולי בגלל שתיכף שבת וכולם קצת יותר רגועים. אולי זה בגלל שזו פשוט העת הקוסמית לדברים טובים.  

השבוע אני ושיקו ורוני יושבים לשתות ערק באיזו פינה בחמדיסטה, שזה מין בר מסעדה זורן עשרימי לא רחוק מהבית שלי. הוא גועש ורועש עכשיו, אבל אנחנו יש לנו את הפינה השקטה שלנו רחוק מהרמקולים עם המוזיקה ושלושתנו כבר קצת דלוקים על איזה פטריה מהסוג שסוחרים מאיפונין התחילו להפיץ בשנה האחרונה ושעושה את הצבעים יותר צבעוניים ואת הדיבורים ליותר חכמים ואת הכל קצת יותר שמח. היא הולכת גם טוב עם ערק. והיא הכי טובה, כמו כל דבר אחר, ביום שישי בצהריים.

שיקו מספר לנו שאח שלו בדיוק השתחרר מהכלא. ואנחנו מרימים לכבוד זה כוסית. תקע שני כדורים בגב לאיזה דוד ביער הסגולים. כנראה לא בלי סיבה כי שפטו אותו רק לשנתיים. רוני אומר שהממשלה מסתירה מאיתנו דברים ושהסיפור הזה בזורן סנטרל שרץ בפידי החדשות הוא קונספירציה. עם הגופה המפורקת של יוסי חדד שתלויה באוויר בסטאסיס כאילו שהוא זורני יליד, רק מפורק לכל חלקיו. התמונה הזו הביאה להם כל כך הרבה צפיות שאף אחד מהם לא חשב אפילו לשנייה לערפל אותה בשידור. טוב, בדרך כלל החוק הוא לא להקשיב יותר מידי למה שרוני אומר. פעם זה החור השחור שהתחיל לפעום ולגדול, ופעם זה משהו על זה שהתחילו לטפטף לנו סמי מרץ במים כדי להילחם בעייפות הזורנית. רק שהבן-דוד שלו מיכאל קומפינסקי הוא בלש במשטרת המערכת וכולם יודעים שהוא זה שחוקר שם את העניינים. אז כל הסיפור הזה נשמע קצת יותר אמין מבדרך כלל.

ואני כל מה שאיכפת לי זה שאני מרגיש חי. פאקין חי. אחרי שבועות של דאון חריף. אני ויאן בהפסקה והיא עזבה את הדירה. אמרה שהיא לא יכולה יותר ככה והיא הולכת להורים שלה באילת. כאילו לא הספיק לה לעזוב אותי, או את העיר, או אפילו את זורן 20. היא שמה בינינו מרחק של חצי יקום. בשמיים שלה אפילו לא רואים את איפה שאני נמצא. בטח נמצאת עכשיו בסיני צוללת ליד החור הכחול, אולי מצאה לה איזה בדואי חסון. היא אמרה לי כמה פעמים שיש לה קטע לבדואים. במין בדיחה גזענית כזאת שאף פעם לא לקחתי ברצינות. יום אחד אני אמצא לי איזה חאמיד אחד עם שפם כמו של תורכי ודעות חשוכות וסוס וחושה ואני אעשה אותו שמח לאיזה חודש. וואלה, אני מקווה שחאמיד שמח עם האישה שלי. כוסומו. כרגע, עם כל הפסילוציבין שרץ לי במערכת לא כזה איכפת לי.

רוני ממשיך לקשקש על הקונספירציה של הבן דוד שלו, ואני מנסה להקשיב. משהו על איזה מעבר סודי שהוא מצא במרתפים של סנטרל, שהיה קיים שם עוד מהתקופה של הזורנים ואיך שהיא מובילה לאיזה מערכת של מנהרות. ואיך שהוא עושה שם סיבוב, הוא מוצא את עצמו משקיף על אולם גדול עם מלא חבר'ה כאלה של הכת ההיא של הזורנים החדשים עושים איזה טקס ליד פסל של המפלצת המיתולוגית הזאת שמצאנו ציורים שלה בכל מקום כשרק הגענו וכיום אנחנו קוראים לה המפיבושת. ואני חושב שבטח מעניין לקומפינסקי הזה עכשיו בחיים שלו. אבל כל מה שבעצם מעניין אותי זה ג'ינג'ית אחת שעומדת עם החברה שלה ליד השולחן ביליארד ומידי פעם מרימה עיניים לכיוון שלי ומחייכת. הפטריה עושה את הפנים שלה נזילות וזוהרות. 

אני אלך להגיד שלום? אולי אני אעשה את עצמי הולך לשירותים ובדרך אני אזרוק איזו מילה? יש מצב. הערק עושה אותי אמיץ עכשיו. אולי. כוסומו. מה קרה, למה שרק חאמיד יהיה שמח? הרי ביום ראשון אני חוזר למשרד המחוזי לעוד שבוע עבודה מחורבן. איך נתקעתי פה? לא פלא שיאן הסתלקה. וואלה אם הייתי יכול גם אני הייתי מסתלק. אבל החוזה שלי הוא לעוד שנתיים ואם אני לא מסיים אותו, הדירוג שלי יורד חזרה ליוד-5 ואני אחזור לעבוד בניקוי חלונות מחוץ לאטמוספירה. כן, אני אלך לדבר עם הג'ינג'ית. כן, אני ארגיש רע עם עצמי אחר כך. רק שרוני יפסיק לקשקש על קומפינסקי הבן זונה הזה עם החיים המעניינים שלו, ועל הזורנים החדשים, ועל המפיבושת המזדיינת בתחת הזאת. 

אני קם, מתנדנד, הביט הרך של המוסיקה האלקטרונית משקשק לי באוזניים. שיקו אומר לי לאן אתה הולך? ואני מתעלם, ומתחיל להתנדנד לכיוון השירותים. ואז השבב שלי מצפצף. מילה אחת מופיעה לי על הצג הוירטואלי מול העיניים. "היי". המילה הכי מתוקה ביקום. יאן. ההקלה באה בגל כזה מאסיבי שאני כמעט מתמוטט לרצפה. שיקו ורוני מסתכלים עלי מודאגים. אבל הכל בסדר. יום שישי בצהריים עכשיו. הזמן הכי טוב בשבוע. ואני דלוק על פטריות וערק בזורן 20. ושלוש אותיות קטנות סידרו לי את כל היקום. אני חושב שאני עומד להקיא עכשיו. כן, הנה זה בא. הללויה.