היום שאחרי
הציפורים נשמעו ברחוב מוקדם מאוד בבוקר. משה נעור לקולן ואף על פי שמאורעות אמש קיצרו את שעות השינה שלו, היתה חדווה בקולן. כבר 30 שנה הוא מנקה את הרחוב הקטן והחשוב הזה. אוחז במטאטא הקש החבוט. רק פעם בחודש מאפשרים לו להחליף את המטאטא בחדש. גורר פח ירוק סדוק על עגלה שגלגליה נשחקו עם השנים. גם הבוקר הוא לובש את מדי העבודה הכתומים, עוטה כפפות וחובש כובע גרב אפור. הוא יוצא אל הרחוב, הרחוב שאתמול נראה כזירת קרב והנה עכשיו הוא חשוך ושומם. רק הציפורים כאילו מעצימות את קולן. מצפצפות בחדווה. מפטפטות בשמחה ומתעופפות מפעם לפעם מענף לענף. מחליפות את צמרות העצים בעמודי החשמל וחוזר חלילה. כבר זמן רב שמשה לא הבחין בציפורים המשכימות קום ומנהלות עולם מלא וסוער כל כך. אחרי אמש יכול היה להבחין בכך. הרחוב היה שומם לגמרי.
שני אנשים עוטי עליונית אפורה, אוזניות קטנות באוזניהם,, עומדים דומם ליד הבית. הבית חשוך. הם מתמזגים בנוף הרחוב, כאחד מן הרהיטים בו כעמודי אבן מיותמים או עמודי תאורה כבויים. ניצבים ורק ראשם נע כממטרה סביב.
אין מכוניות ברחוב. ניידות התקשורת עמדו אמש ותפסו את כל מקומות החניה שלפני הבית. איש לא חנה עדיין במקומן. משהן הסתלקו מהאזור, נותר מקומן נטוש וריק. משה עובר על המדרכה עם המטאטא החבוט. כוסות קפה מיובש ובדלי סיגריות שהושלכו במרוכז מפחיהן של הניידות. בלוק צהוב מיותר מתגלגל בכביש. הרוח מבדרת את דפיו. משה אוסף את הבלוק לתוך הפח: "תגובות… נמסר שזהו רגע עצוב בתולדות…. עלינו לשמור….. ולעתיד המד…" - רק המילים האלה שרדו בדף האחרון שנכתב. כל שאר המילים דהו בטל הבוקר.
אחד מעמודי התאורה הדוממים מתקרב אל משה המעיין בבלוק המכתבים. מוציא אותו מידו ומעלעל בו. מחפש צופן מיוחד אולי. בוחן שלא תוותר עדות מיותרת ללילה הסוער ההוא. משה מביט בעמוד האנושי בתימהון. בחור צעיר, תווי פניו מחודדים ומשורטטים. כתפיו רחבות. קיבורות ידיו מבקשות לפקוע את שרוולי חולצתו והעליונית האפורה שמעליה. משה מבחין שרוחב צוארו של העמוד אינו רוחב רגיל. אקדח נעוץ לו באחורי מכנסיו. הוא אינו משמיע קול.
לפתע מגיש למשה את הבלוק הצהוב הדוהה, מחייך אליו ושתי עיניים בהירות נשקפות אליו, חיוך צחור שיניים, לא רחב מידי, מתחבר אל השלווה הנסוכה ברחוב. הביטחון נשמר הסדר חזר. הסדר אחר.
ומשה, משליך את הבלוק לפח הירוק הסדוק וממשיך משם הלאה לגבשושיות האשפה המרוכזות בגבולות בהם עמדו הניידות. אלי מהעירייה אמר לו שזה רחוב חשוב. "לא תחסר לך עבודה. תשים לב טוב. לפעמים ייגשו אליך אנשים כדי שתדלה עבורם מידע על הבית. שתספר אם ראית מישהו נכנס. אם שמעת דברים, שלהם לא נותנים לראות ולשמוע. ותזכור משה" אמר אלי כשהוא שם את ידו על כתפו ברוך " אנחנו לא יודעים כלום ולא שומעים כלום וגם לא אומרים כלום. זה כלל אתי מספר אחת של מנקי הרחובות. במיוחד ברחוב כזה". משה נשא אליו עיניים תוהות, נפעם מעצם הרעיון שיש חוקים וכללים למנקי רחובות. "משה, כבר אמרתי לך" ניגן אלי מהעירייה "הזמנתי מטאטאים חדשים, יגיעו תקבל. כלל מספר שתים- שמור על המטאטא עד שיתבלה".
משה אהב את הרחוב שקיבל. חש באחריות הרבה. עובדה שכבר 30 שנה הוא מנקה את הרחוב הזה. דייריו הלכו והתחלפו. בעיקר בבית הזה, באו הדיירים והלכו וחלקם גם חזרו. עם השנים, במיוחד אחרי המקרה ההוא, שהדייר לא שב פתאום, הלך המרחק בין הבית אל המדרכה שמחוצה לו ורחק, והחומה הלכה וגבהה והתעבתה. כבר אי אפשר היה לראות את החלונות הגדולים ודמויות יוצאות ובאות. גם את האנשים החשובים שפוקדים מידי פעם את הבית, כבר לא מכניסים מכיוון הרחוב שלו. אלא בכניסה אחרת. אבל לפני כל ביקור כזה, אלי מהעירייה מגיע ומבקש ממשה לנקות יותר בקפידה. ודווקא אז, אחרי שאלי הולך ומשה חוזר ומנקה את מקטע הרחוב המקביל לבית, ניגש אליו אחד מאלה עם האוזניות ושואל שאלות ומבקש ממנו לזוז. ומשה נמצא בין המצרים, בין אלי לבין הבחור עם האזוניות, מה יעשה?
משה ממציא פתרון. הוא מנקה כל פעם חלק קטן של מקטע הרחוב מחוץ לבית אבל מניף את המטאטא בחוזקה. מנקה מעט ונסוג למקטע אחר, רחוק יותר ושוב מנקה מעט בחוזקה מקטע נוסף קרוב לבית ושוב ומתרחק. אלי יהיה מרוצה- כי הרחוב יהיה נקי ואיש האוזניות לא יהיה מוטרד.
הציפורים כבר סיימו את קונצרט הבוקר. קרני שמש חמימות כבר הציפו את הרחוב באור מתוק. שלווה רובצת בכל מרצפת במדרכה. למרות שהבוקר כבר פרץ אל הרחוב, עדיין נותר שלו ורגע. אולי היום יום חג? דיירי הרחוב שרועים במיטותיהם, אינם ממהרים להמולת היום וחובותיהם. משה נעצר ליד ביתו של הפרופסור. תריסיו מוגפים. בכל בוקר משה מתכופף ליד דלתו של הפרופסור מרים את העיתון שנזרק שם ע"י השליח, ועומד הכן, שיצא הפרופסור לקבל מידיו את העיתון. והנה היום לא עיתון ולא פרופסור. ושקט.
אולי הכל היה חלום. חזיון שרק הוא ראה. סיוט לילה, שהרחוב שלו כבר לא יהיה כל כך חשוב. מסטיק עקשן וחצוף נדבק לשערות המטאטא שלו ומשה הופך את המטאטא ופולה את המסטיק, חושב לעצמו: מה איתי, הלו ראיתי את הדברים במו עיניי. הלו שמעתי את הקולות באוזניי. היו פה המונים כל כך. הפנסים הכחולים המסתובבים ריצדו בפניי. אתמול בלילה נפל דבר. קרה מקרה. ועכשיו נותר רק שקט. סוף סוף שקט.
בערב הקודם, שלא כדרכו , לא חזר אל הצריף הקטן שבו גר. סיים את העבודה ורוקן את הפח הירוק מכל מה שאסף במשך היום, בפח המרכזי שבקרן הרחובות. מכיוון שראה שמתחילה מהומה שב על עקביו וחזר אל הרחוב ונעמד עם המטאטא, נשען על עגלת הפח וצופה.
הרכב הגדול נעצר ליד הבית. שוטרים ניסו להדוף את הצלמים הרבים שביקשו לדוג את הרגע. מחסומי ברזל הוצבו מפתח הבית ועד לשער הגדול על המדרכה. מן השער והחומה נמתחים מסכי ברזנט עבים. יוצרים שרוול מגן ומצפין.
רק משה, שאיש לא משגיח בו ואיש לא חושד בו, במנקה הרחוב, מצליח להתקרב ולהשקיף אל פתח הבית עצמו. מקלט רדיו של אחד מרכבי התקשורת מנגן בעוצמה וקולותיו מגיעים לאוזנו של משה.
ניגון תרועת החדשות, כך ברבע השעה ולא בשעה עגולה. תרועה כזו, בעיתוי שכזה שמורה רק למקרי אסון. כל שאר החדשות המתרגשות וגועשות ניחתות ללא הפסקה וללא התרעה מיוחדת. ומיד נשמע הכתב מודיע בקול נרגש, בנשימה חטופה שלא הסדיר לאחר ששעט אל האולפן שברפלמנט:
"בעוד דקות אחדות יעלה אל הדוכן שר הביטחון שהוא ממלא מקום ראש הממשלה וימסור הודעה. המתח ברחבי הפרלמנט הולך וגואה. השמועות הרצות כאן משעות אחר הצהרים המאוחרות, מעידות שההודעה הזו תהיה דרמטית ומשמעותית. אפשר שממחר המדינה תהיה אחרת מזו שהתרגלנו בשנים האחרונות, עד כדי כך. חברי הפרלמנט דרוכים לקראת הודעת שר הביטחון וגם אנו בציפיה. נשוב אליכם מיד כששר הביטחון יעלה לשאת דברים".
משה מסתכל אל הבית. כמה דובר על הבית הזה. כמה נכתב עליו וכמה נאמר. והכל בתוקף והכל בסערה ובגעש ורעש ותגובות ותגובות שכנגד. ואש ותמרות עשן ומרקחה ומבולקה. וכל יום פורץ עוד גל עכור. וכל רגע מעלה עוד הסתעפות. ותופים תופים הולמים ובאים ומכים ורועמים ואין עוצר ואין שקט. כבר הפך להרגל חוסר השלווה. כבר הופנם שכל רגע מכות הכותרות. הפנסים הכחולים המהבהבים כבר החליפו מזמן את אורות הכוכבים. והמלל והרעש וההדים הנמשכים, מנעו את כל הקולות האחרים. כך שדממה היא מעיקה. שקט מאיים ושעמום מלחיץ כל כך. כבר כל כך הורגל העם לקום ולחטוף אגרוף בפרצוף. והלא בכל רגע האגרוף מגיע מכיוון בלתי צפוי. דייר הבית הזה אוהב לראות איך חוטפים. אוהב שיש כותרות אוהב שהארץ גועשת וסוערת והראש אינו שקט. הלב מוטרד. ככה הוא יודע שהכל אחוזים בידיו. כפרפרים הנמשכים לאש. כעכברים במלכודת גבינה צהובה ומריחה. והוא, יוכל לחפור מחילות ומנהרות וללכת ליעדים בלתי מובנים. גם הוא לא מבין לאן, אבל כל עוד הוא הולך יהיו ה לכודים במלכודת הוא מחייך. ניקיתי עוד יום. כמו משה שניקה את הרחוב. והנה כעת ההמולה מבחוץ גוברת שוב. רק משה נדחק בין החומה ובין השער ורואה את פתח הבית עצמו. אנשים לובשי חלוק לבן נכנס אל הבית. מתוכו נשמעות צרחות עזות. בכי ויללות. אחר בכי כבוש ושוב ביללה פולחת. הפנסים הכחולים המסתובבים מרצדים על קירות הבית. הוילונות הכבדים מנסים להסתיר.
האנשים בחלוק הלבן מוציאים אלונקה. עליה מתפתלת דמות וייבובתיה ונביחותיה וגמגומיה נשמעים על אף ההמולה בחוץ. הבזקי המצלמות מכל עבר מאירים את השמיים ומתערבבים באורות הכחולים. ועתה גם יש אורות אדומים מסתובבים, של מכונית הרפואה הדחופה. והכל מסביב נמרח למרקם אורות המכה את אישוני העיניים בסנוורים. אחרי שהאלונקה מתרחקת ונבלעת בשרוול הברזנט שנפרס מחוץ לשער. ניצב האיש שגר בבית ההוא על המדרגות. ידיו אזוקות. הוא מקרב את שתיהן אל מצחו ואוחז בה ככל שיכול. מליט את פניו ודומם.
"עלי להודיע בפניכם היום כי ראש הממשלה העביר הודעה לנשיא המדינה כי נבצר ממנו להמשיך ולמלא את תפקידו. רעייתו במצב בריאותי קשה והיועץ המשפטי החליט לעצור אותו עד לתחילת משפטו. הנשיא זימן אותי הלילה להתייעצויות וככל הנראה אמליץ בפניו שנלך לבחירות".
בבוקר הציפורים נשמעו ברחוב מוקדם מאוד. השקט שב אל הרחוב אל העיר אל המדינה. ובשעה עגולה, דחיווח הקריין על מזג האוויר האביבי שיהיה הבוקר. כך התחיל היום שאחרי.
טקסט רץ, התוכן של הדף