אי בקצה שומקום שבו ניתן להתחיל
קפטן רוברט לא הסיר מבטו ממצבת האבן שנחה מולו, הוא היה בנקודה הכי גבוהה של הגבעה שעליה כרגע סיים לטפס. הקפטן שאף עוד שאיפה מהסיגריה שהייתה כדרך טבע נעוצה בין שפתיו והשתעל קלות. מהרגע שראה את המצבה החל גל נוסטלגיה להציף אותו והוא שוב חשב על אביו שאותו למעשה בקושי הכיר. הוא חשב על כל הפעמים שחיכה על המרפסת מביט אל עבר הים - מקווה בדרך כלל לשווא שאולי הפעם יראה את ה"ג'ולי רוג'ר", מגיעה מהאופק ועל סיפונה, הקפטן – אבא שלו.
פעמים ספורות בלבד התגשמה משאלתו של רוברט בהן הספינה אכן הגיעה והוא זכה לראות שוב את אביו, אולם, הביקורים היו תמיד קצרים ודחוקים. בדרך כלל הוא היה מקבל איזה שהיא מתנה מופלאה שאמו תמיד לקחה ושמה למשמר בטענה שהוא צעיר מדי מכדי לשחק בה. אז היה אבא שלו מדליק מקטרת ומספר לרוברט סיפורים על דברים שראה ועשה במסעותיו, הסיפורים נמשכו בדרך כלל כשעה ובסופם תמיד הורה אבא לרוברט לצאת לשחק בחוץ בזמן שאבא ואמא ידונו בעניינים של מבוגרים.
צעקותיה וגניחותיה של אמו שנשמעו למרחוק נמצאות עד היום באיזה פינה אפלה במיוחד בתת מודע שלו. גל של חמימות מהול בעצב כזה מהסוג שמכהה חושים עטף אותו שחשב על התקופה ההיא ובאותו רגע כמעט היה יכול להרגיש בקצה אפו את ריח הטבק המתכלה שאביו כה אהב לעשן.
הוא החל מתעשת וגרר את מחשבתו ממחוזות העבר שאליהן נדדה. הוא כבר לא היה ילד, הוא יכל לשחק בכל המתנות. מלאו לו שלושים ושתיים שנים על אף שמראהו היה כשל בן עשרים וחמש לכל היותר. כעת הוא, הוא היה הקפטן של ה"אווה מאריה" תואר שאותו לא קיבל רק עקב זכות הלידה, אלא הרוויח בזכות מעשיו שבסופו של דבר עלו פי כמה וכמה על אלה של אביו.
זה היה בהלוויה, הפעם האחרונה שראה אותו, יותר נכון את מה שנשאר ממנו מונח בארון זכוכית. באותו יום גורלי הכריז רוברט על שבועה כלפי עצמו וכלפי זכר אביו שלא ינוח ולא ישקוט עד ישנקום בדם את מותו. בנוסף הוא גם תבע לעצמו את הזכות לפקד על ה"אווה מאריה" ובעת מימוש הנקמה צוות הספינה נענה כאיש אחד לתביעתו והפקיר עצמו בפעם הראשונה בידי רוברט שהיה אז רק נער בן שש עשרה.
היה זה מסע מפרך וקשה שגבה קורבנות רבים בקרב אנשי הצוות אך לבסוף היה זה רוברט שהניף לראווה את ראשו הכרות של זה אשר ראה כאחראי למותו של אביו וזה ממש לא היה התנין הארור כמו שרבים הוטעו לחשוב. מאותו יום ואילך הייתה ה"אווה מאריה" ומה שנשאר מצוותה (ביחד עם מגויסים חדשים שנבחרו בקפידה) נטולים למרותו של הקפטן הצעיר.
קפטן רוברט בניגוד לאביו לא שלח ידו במעשי בזיזה ושוד, הם היו לדעתו מתחת לכבודו. במקום זאת מצא עצמו נמשך שוב לשוב למעשים שבסופם לרוב היה מתקן עוולות שונות, משיב צדק למקומו וזוכה להערכה של גיבור ומגן. ה"אווה מאריה" שבמשך שנים הטילה מורא על יורדי ים באשר הם הפכה מספינת פיראטים נוראה לספינה שנושאת עמה תקווה ואור לכל אשר נקרה בדרכה. זאת בדיוק הייתה התקופה שבה קפטן רוברט התחיל לבוא לכאן כל שנה לתת כפי שכינה זאת "חלוקת כבוד אחרון לחבר שנפל". מדי כל שנה בתאריך מדיוק היה צוות ה"אווה מאריה" מפליג בהוראת הקפטן אל אי קטן בקצה שומקום, תמיד היה הקפטן יורד לחוף לבדו צועד נמרצות אל גבעה במרכז האי הקטן. כעבור בערך שעתיים היה חוזר אל הספינה לרוב מלווה בארשת פנים קודרת , ממלמל מספר מילים והוראות ניווט ופורש לחדרו ללילה.
שעתיים עברו מאז הגיע קפטן רוברט אל המצבה שנחה בראש הגבעה, טפטוף גשם קל הזכיר לו עובדה זו והוא ידע שצוות ה"אווה מאריה" כבר ציפה לשובו. הוא ינק עוד יניקה מהסיגריה, קד קידת כבוד אל עבר המצבה והחל יורד מהגבעה בצעדים מהירים לכיוון החוף. הטפטוף הקל הפך לגשם של ממש, באותו זמן הקפטן היה כבר בחדרו, חצי ישן, חצי שיכור עטוף מחשבות ותהיות על מסעם הקרב שהיה חשוב יותר מכפי שאיש היה יכול אף לשער באותה עת. לפני שנרדם שוב עלתה במוחו תמונת המצבה מלווה בכיתוב שהיה חרוט עליה בכתב ילדותי מעט אך ברור שאמר "כאן נח למנוחת עולם גופו ושרידו של הילד הנצחי פיטר, הבן השלישי למשפחת פן. מי ייתן ורוחו ודרכיו ימשיכו לחיות עמנו לעד".