גחליליות
כולם עצובים היום. זיו כבר מכירה את ההרגשה הזו כשמתקרב יום חשוב. יום שבו אף אחד לא אומר לה, אבל היא יודעת שמצפים ממנה להתנהג למופת: לא להתלונן, לא לצעוק בקול רם מדי, להיות זיו המקסימה. אבל דווקא ביום כזה מתחשק לה להיות שוב זיו השובבה: שגוערים בה להפסיק לרדוף אחרי החתול, שמנסה לשבור את השיא בהקפצת כדור על הברך, זיו שמתחבאת בדשא כל הלילה ומחכה לגחליליות, זיו של פעם, לפני שגיל נדרס.
גיל הוא אחיה הגדול. לפני שנתיים, כשהיא התחילה את כיתה א', גיל היה כבר בכיתה ד'. היה זה הוא שליווה אותה לכיתה החדשה, לימד אותה היכן השירותים ומה זה חדר מורים והכיר לה את כל הפינות הסודיות שלו בחצר הגדולה. היא לא פחדה כי היא ידעה שגיל נמצא במרחק של כמה מסדרונות ואם היא תשרוק את השריקה המיוחדת שלהם, זו שאבא לימד אותם, הוא יגיע מיד. אבל כבר יותר משנה שגיל לא שומע שום שריקה. אפילו כשהיא בוכה ממש חזק הוא לא בא.
זה קרה ביום השני לחופשת פסח לפני שנה. הם שיחקו תופסת אופניים בשכונה עם כל הילדים, הם לא שמעו את הצפצוף של המכונית האדומה ההיא. היא רק זוכרת את צריחת הבלמים של המכונית. אבל זה היה כבר מאוחר מדי. גיל רכב על האופניים נהדר! הוא אפילו ידע לרכוב בלי ידיים אבל זה לא עזר לו. מאז היא האחות הגדולה של רז התינוקת, במקומו. והיא בכלל לא בטוחה שהיא תצליח להיות אחות טובה כמו שגיל היה בשבילה.
אבל היום זה יום ההולדת שלו, יום שאמור היה להיות שמח כל כך. יום של צחוק ובלונים ומתנות והמון חברים ודודים ועוגה מפוארת שאימא יודעת להכין. אבל במקום זה כולם בשקט כל כך, והיום כמעט נגמר. זיו שוכבת על המיטה שלה ומביטה בתמונה הקטנה שעל שולחן הכתיבה שלה: בתמונה גיל מחבק אותה שנייה לפני שהם עלו על האומגה הגדולה, רק היא יודעת מה הוא לחש לה באוזן רגע לפני שהיא גלשה. כן, היא פחדה, אבל הוא הבטיח לה שבערב הם ילכו לדשא הגדול לחפש גחליליות. זיו עצמה את עיניה, נשמה שלוש נשימות עמוקות, בדיוק כמו שסבתא לימדה אותה כשהיא רצתה להירגע כשים הדמעות איים לפרוץ מעיניה. וברגע שפקחה את עיניה היא ידעה מה עליה לעשות.
היא נעלה את נעלי הספורט הישנות שלה ורכסה את הסוודר. היא הביטה על הדמויות בתמונה ולחשה: "אני אחזור עם המתנה שלך גיל. בטוחה".
"אימא, אבא יצאתי לדשא הגדול. אני אחזור עוד מעט," היא קראה לכיוון המטבח, סגרה אחריה את הדלת ולא חיכתה לשמוע את אזהרותיהם מהחושך ומזרים. היא צעדה מהר, יודעת שמחשבות טובות יעזרו לה להצליח. היא גירשה את הפחד הישן שלה ממפלצות, היא סילקה את החשש מצלליות העצים. היא המשיכה לצעוד בשביל החשוך והריחה כבר את ריח הדשא הקצוץ מרחוק. היא התרגשה הפעם יותר מהרגיל, היא קיוותה שתצליח.
והנה ממש מעבר לפנייה האחרונה היא ראתה מרחוק את האחו נפתח לפניה למישור רחב בו רק הכוכבים והירח מאירים את קצה השביל. היא החישה את צעדיה והגיעה מתנשפת לעץ האלון האחרון שבשדרה הרחבה. היא הרימה עיניה, נשמה נשימה עמוקה וטיפסה לעבר בית העץ שלהם. אבא בנה אותו כשגיל היה רק בן חמש. כשהגיעה לראש הסולם כמעט יכולה הייתה לשמוע שוב את קול צחוקו המתגלגל בין העצים. שניהם אהבו את הטבע. היא התכופפה אל בין הענפים וחיכתה בדממה.
היא כנראה נרדמה לכמה דקות, וכשפקחה את עיניה בבהלה ראתה אותן מגיעות מהפרדס במחול מסוחרר, יוצרות קווי אור זוהרים בחשיכה. היא הושיטה ידיה לפנים מנסה לתפוס את הזוהר הירקרק לפני שיחמוק, היא הצליחה לתפוס שתי גחליליות קטנות בצנצנת המחוררת וסגרה אותה לפני שיברחו. דמעותיה שטפו את לחייה אך היא צחקה וצחוקה מילא את האחו כולו.
"תודה! תודה גיל אח יקר שלי! אני אוהבת אותך! תודה!".
היא מיהרה הביתה והצנצנת בידה.
"הבאתי לנו מתנה מגיל, תראו!" היא הניחה את הצנצנת על שולחן המטבח. כולם הביטו על האור הירקרק שזרח והאיר את השולחן. "נרות, נרות" קראה רז הקטנה מכיסא האוכל שלה.
"כן, אלו הנרות של גיל," אמר אבא וחיבק את זיו, היא הרגישה את דמעותיו נופלות על כתפיה אך ידעה שהפעם אלו דמעות של אושר ולא רק עצב.
"אולי נכין את העוגה, אימא?" זיו שאלה בהיסוס.
אימא שתקה ולבסוף אמרה: "בסדר, נכין את העוגה לכבוד האור הטוב הזה. אני אוהבת אותך ילדה גדולה שלי," אימא חייכה והיא כבר ידעה שהיא תהיה אחות גדולה נפלאה.