מדברת עם עננים, שוב

הורידה את כל התמונות מהקירות. גם את תמונתו. משננת לעצמה: "זו רק תמונה", אך הוא תמיד מביט אליה ומחייך. ערמה את כל החפצים במרכז החדר כדי שניתן יהיה לצבוע את הקירות. למחות את פגעי הזמן ולחדש את האנרגיות, לפחות של החומר.
שש שנים עברו מאז שנכנסו לביתם, הכל היה אז נוצץ ויפה, חדש ומרווח וליום אחד אפילו אופטימי. למחרת כניסתם לבית החדש התהפך עליהם עולמם והוא איבד מעצמו כל יום עוד פיסה קטנה לטובת מחלת ניוון השרירים שכרסמה בו.
היא הביטה עתה בקיר הערום ולא הצליחה לעצור את הדמעות, והוא מביט אליה מבעד ליתר החפצים שערמה עליו, ומחייך בדממה.

"הכל לטובה, קטנה. למה את בוכה שוב?".

"אני יודעת מה תגיד, הגיע הזמן לחדש, לנקות את שהוזנח זמן רב כל כך. אבל הנוכחות שלך כל כך חסרה לי. בכל פינה נגעת, כל חוט חובר בהוראותיך ואת סבך הקשרים לעולם לא אצליח להתיר ובטח לא לחבר בשנית. ופתאום כשהורדתי את התמונה שלך מהקיר הפכת בן רגע לתמונה דוממת ולא לנוכחות החיה שאני מרגישה".

"תראי קטנה שלי, אפשר וצריך להשכיח את פגעי הזמן, אני מקווה שנירלט יודע למחוק זיכרונות עצובים שנחרטו בקירות, במעקה, בחדרים. אבל תמונה היא בסך הכל תמונה. וכל חפץ אחר שנגעתי בו בחיי הוא רק חפץ. הוא יכול להזכיר תקופה או חוויה אבל הוא לא מכיל את מהותי, אותי. 
אני ענן, אני משב רוח בעלים, אני נוצה על הדרך, אני שיר מתנגן, אני טיפות טל מנצנץ. אני הכל. בכל מקום. אני אוהב אותך בכל מזג אוויר, בכל מצב רוח, אבל תמיד העדפתי אותך צוחקת. תנסי בשבילי, טוב ?".