הארות

אחר כך בהליכה הלחוצה הביתה, להספיק לסדר ולנקות, לארגן את התינוקת, לארגן את הכביסות. הבנתי שהוא לא יתן לי להנות גם מהפעם האחרונה הזו, שאני בבית עם כזו מתיקות. שהוא לא יסכים לשאת בנטל בשבילי.

כשהחרדה גדלה, וכבר לא יכולתי ללכת לאסוף את הגדול לבד מבית ספר, והוא אמר לי שלינדסי תמיד משחררת את סקוט, רק שילך לעבוד, הבית והילדים עליה. "אז תתחתן עם לינדסי" חשבתי, והייתה לי הארה נוספת.

כשאמרתי לו שהפרעת קשב זה גנטי, וממני הם קיבלו רק את החרדות. הוא הסביר לי שלא יכול להיות שברמת תפקוד שלו, וזה שהוא כרגע עושה דוקטורט בהיסטוריה, מוכיח שאין לו הפרעת קשב. הבנתי שלא אכפת לו להמשיך ככה עם הנאחס הזה לנצח, הרי הוא תמיד יוכל להשען עלי.

כשהוא אמר לי שהוא בדיכאון, אמרתי לו שיגש לרופאה וישיג קצת ציפרלקס וכשהוא ענה לי שהוא לא חושב שכדורים יעזרו לו, הבנתי שאני צריכה להדוף אותו ממני בכל הכוח, אחרת הוא ימשיך לקחת ממני את כל האנרגיה הזמינה, לנצח.

נכתב על-ידי
יעל
הדף נקרא 35 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי