עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה נהיה קבורים

מה אוכל לומר על אבא שלא הרבה במילים?

אתחיל מהסוף. אימי ביקשה שניקח את אבא לבית חולים, כשכבר חודשיים לדבריה הוא נחלש, בקושי קם מהמיטה או עוסק באיזושהי פעילות, ופחות ופחות אוכל. מזה תריסר שנים שלא יכל לבלוע לאחר קריסת שריר בגרונו, והיה מזריק נוזלים דרך צינור לקיבה. עד שהפחית גם בהזנה זו.
3 ילדיהם עברנו מזמן למרכז, וניסינו לשדל אותו לעזוב את הבית בו גדל וגידלנו. 30+ שנה שאמא תקועה בקריות וככל שעובר הזמן, אוזל השכנוע שיש להשאר שם. לאבא העיקש לקח זמן רב עד שהסכים. לא פשוט לעקור עץ ישן משורשיו וליטוע אותו בעודו זקן בעיר חדשה. התירוץ המוצהר שהכריע את המכירה לקואליציית העקשנות של הראש, היה שעדיף למכור את הבית בעצמו ולא להשאיר את העבודה לאחר מותו. אחי הבכור והאחראי, שהיה לבטח עושה זאת לאחר מותו, עזר וניהל את המהלך בכל מקרה.

חזרה לסוף - יום חמישי אחד, נסעתי עם אחותי לקריה במטרה לשלוף את אבא מהמיטה. "אתה חלש" "אתה לא קם" "צריך לקחת אותך לבית חולים" "אתה לא אוכל כמו שצריך" ושאר תחמושות נשנות. לדעתי עברו שעתיים (כשלבטח זה היה פחות מזה) עד שמשהו קרה, ולרגע מזדמן נפנתה דעתו העיקשת להסכים לסמוך עלינו ולצאת מהמיטה.

גם באוטו, שכוב מאחור ודחוס קלות בריפוד, שאל לאן אנחנו לוקחים אותו והסברנו שוב - לבית חולים, כאילו זה הפתיע אותו. כאילו הוא מובל להרפתקה לא מבטיחה אך עליו לבטוח בנו. החזקתי לו את היד חלק מן הנסיעה, לחפש להרגיע אותו, מבחין מדי פעם במראה שהוא לא לגמרי מעורה במה קורה.
מי אנחנו שנחליט עבורו -לעומת- מי אנחנו שלא ננקוט בעמדה הנחוצה במצבו?

המעבר למרכז היה מיועד לימים שאחרי, על כן נלקח למיון בבילינסון. הקליטה במיון כללה כמה בדיקות מבלבלות, צילומים, המתנות לתשובות וקטטר בלתי נעים. הרופאים גרסו שיש לו זיהומים בדם ושמו אותו באשפוז. סופר לנו שניסה לקום פעם אחת כמחפש לצאת משם והרגיעו אותו בסמים.

רוב הזמן הוא ישן. לאחר מכן רק ישן. לאחר מכן כבר לא.

10 ימים בסך הכל בילה במיטה. היינו שם לסירוגין, לא היה לנו מושג אם הוא חווה את נוכחותנו. אם הוא סובל מהביפים של המכשיר. אם האור או החושך נוגעים לו. פעם אחת כששאלתי אותו אם להביא לו משהו ענה "קיר בטון". מה הכוונה קיר בטון, גיחכתי. "מים, מלט".

כשבנאדם מחובר למכשירים וצינורות שוכב עצום עיניים וכמו בחייו הרגילים לא מכביר במילים עונה תשובה כה מתמצתת - או שהוא לא יודע מה הוא מדבר, או שהוא הכי יודע מה הוא הקפיד לשדר.

תשובתו גם גרמה לי לחשוד שממנו ירשתי את זרע הסרקזם שלי, אותו קו הגותי שגרם לעיבוד הנתונים הנוכחי להסכים למציאות - לצאת מכאן בריא הוא לא ייצא. לצאת מכאן לא בריא זה לא תענוג. להודות שאין לו עוד מה להמשיך לחיות אם אלה החיים, זו הבחירה הסבירה ביותר. איכות ולא אריכות.

לאימי זה לא היה כה ברור בשלב ההוא. ציער אותי לפגוע בה כששיתפתי את ההבנה שהיא נועדה רק בהמשך להיוודע לאמיתותה. "למה אתה אומר דבר כזה?" כי אכן עדיף לו למות. מותר לי לסמוך על אבי.

אחותי זכרה שפעם אמר שיעזוב את הבית רק על גופתו המתה.
בן 86 וחצי היה בלכתו, יהי זכרו (כשמו) ברוך.

כשהייתי ילד, בעצירה איפשהו בחו"ל, ניגשתי לצד הוריי שהיו באיזה ויכוח והחלתי מחקה את השאבלוניות של השיח ביניהם. "בלה בלה בלה" בתור אמא "בלה בלה בלה" בתור אבא. אבא, עצבני גם ככה מהויכוח, נתן לי סטירה והתפקעתי דה-פאק הרחק מהם בצחוק.

שוב ילד, שוב חו"ל, אצל הדודה והדוד באמסטרדם, שיחקתי בטלויזיה החדישה, פתחתי פאנל שנפתח מקדימה וגילה מצבור כפתורים חדש. אבא, יליד העידן שקדם לטכנולוגיה מסוג זה, נבהל שמא פגעתי בקניין המארחים בהוד חוצפתי ושאל: "אתה רוצה סטירה?!". כשעניתי לו, בחוצפתי זו, "לא" החטיף לי אחת.

הייתי אומר שמעולם לא הרים עליי יד, וזה כנראה נכון, חוץ מהפעמיים האלה שהגיע לי, אך יותר חשוב לי לציין כמה אני מעריך את הארועים האלה. אני זוכר אותם - ודרכם את אבי - הרבה יותר ממה שאני זוכר לצורך ההשוואה את שאר הטיולים בהם אירעו.

בגיל ההתבגרות לא הייתי חפץ חיים ולא הנער הכי מוקיר תודה. החשבתי אותו לאי-דוגמא, לסתם, על כן לשם הגינות היה עליי לבנות מחדש הערכה אליו. בגיל הצבא המתקדם נוכחתי שאני סובל ושעליי לחדול מחוסר תרומתי למערך ולצאת (אחרי שנתיים שירות, מגיעים למסקנה שגם אם יעבירו אותי זה לא ישפר מאומה). אבי, שנולד לעידן שקדם לתירוץ שהצבא לא באמת זקוק לכל אדם שמשובץ לתפקיד בלתי נחוץ, התקשה לקבל את היציאה. גם שיכל לוותר על טיעון נגד ל'אנחנו כבר לא במלחמות הישרדות', כאבא היה רוצה שלא תהיה לבנו בעיה למצוא עבודה בבגרותו.
לשמחתנו, הבן לא כזה בוגר ולא מחפש להיות ראש עיר.
בתקופה שאחרי (היציאה מ)הצבא חיפשתי להתקרב אליו, נסענו קצת לטייל ביחד, והרגשתי שאנחנו מתחברים. זה לא שמעולם לא היינו חברים, אלא שהתרחקתי ממנו בשנים שאחרי היותי ילד באישפוז והוא נמצא איתי בבית חולים.

נראה לי שזה כל מה שרציתי שיהיה, חבר. הנושא הזה מספיק מסובך ודורש נבירה מפוקחת מבחינתי, האם התנגדתי לחינוך כי 'אני אגדיר את עצמי', האם התנגדתי לו אישית, האם באמת עמוק בנפשי אני רק רוצה שכל הנשמות החיות בעולם יהיו חברות ונטולות מעמד סמכותני, האם עמוק יותר לא היתה נוחה עבורי הייתכנות שאני מגלם את הבן המאכזב את אביו בנטישת דרכי העידן הקודם.

ברור לי שלא איכזבתי אותו, וברור לי שהוא קורץ מתנאים שונים לחלוטין מהעולם אליו הקריץ אותי. לא ברור לי אם רצה להיות אבא או רצה לסמן V על 'צריך משפחה'. הוא אולי לא היה מחנך פרו-אקטיבי, אך לחלוטין היה דמות חינוכית בהלכו אחר עקרונותיו. למשל היה צמחוני מלידה (ליטראלי, הוריו הכירו בחוג חברתי צמחוני בשנות ה20) אך לא זכור לי שאי פעם "חינך" אותנו ש'ככה צריך להיות!'
זכורה לי פעם אחת, שגילם את האב בשיחה על עקרונות החיים. בתקופה שיצאתי עם פוליאמורית, היתה לנו שיחה של 3 שעות שנבלעה לשעות לפנות-הבוקר של הלילה, שבה הבהיר שראוי לו לאדם להיות עם אישה ומשפחה וכו'. ללא תלות באם שוכנעתי או לא, נצרתי באהדה מפגש זה איתו, את השיח הכנה על ההתנסות שלי, את גילוי הדעת הלא-כופה מצידו.

כנראה ששאר הזמן הייתי די בסדר, אם לא היו לנו יותר מדי שיחות כאלה. אפילו שחזרתי לארץ אחרי שהות בחו"ל בה רכשתי את מנהג עישון הג'וינט, הזמנתי אותו אליי לת"א, עישנתי לידו ולא זכיתי בסטירה אלא בסקרנות תמימה של אחד שלא קרוב בשום צורה לתחום - "זה רפואי?"

אבא נפלא. צנוע, הגון, מתחשב. הייתי רושם אחד כזה לכל אחד, ולא היו יותר בעיות בעולם.