יונק הדבש

יונק הדבש.

בוקר וערב. הימים מתגלים כרצף. בורחס אומר שהמאוים חווה את החיים ברצף הסדרתי, כמו אסיר, המחכה לתקופת המאסר הבאה שלו בתוך האהבה. אני לא יודעת. הלוואי שיכולתי לא להסכים, אבל אני מסכימה, ואני מסכימה בכאב גדול שנגזר עליי לכאוב אותו. זה רצף סדרתי.

כשמובילים אותנו בשני טורים, בערב, אני בוהה בשמיים המאפירים. השמש בדרך כלל נמצאת בקו השקיעה, ויש ציפורים שעוזבות למחוזות אחרים. אני משתדלת לא לחשוב. לחשוב כמה שפחות. לא לכתוב, כי כתיבה פירושה מחשבה. ואמנם הביטוי האל-מותי אני חושב משמע אני קיים גורם לדברים להיראות דהויים... הדברים שעליהם אני לא חושבת... ובאמת, היה לי טוב כשלא חשבתי. והשבוע התחלתי לחשוב. משהו במכונה הזאת, בגלגלים האלה, שוב התחיל לנוע. הלב שלי התחיל לכאוב שוב. בצירים שונים. המדיטציה ביער דהתה, מילותיו של דיאן דהו, טקס הקקאו דהה. ההורים שבו אל הבית. המלחמה התחילה ונגמרה. השנאה בין יהודים לערבים לובתה, ועכשיו היא בוערת. וכל הזמן הזה הראש שלי היה ריק ממחשבות. חווה. נושם. גוף חי-מת, במלוא מובן המילה.

היום גיליתי שהתותים התחילו לגדול על העצים. ישבתי מול חברים מיקומים מקבילים, הדרכים שלנו נפגשו לשברירי שנייה ביום הזה. הדרכים הצטלבו ותמיד אפשר לחזור אליהן.

אני נזכרת בהשתאות ברגעים החיים האלה, של הנשימה. הלכנו ליער לחפש אותה, וגילינו רק פלאות. זאת ארץ פלאות. השמש כבר שקעה. היער האפיל, ורק קול המואזין הרחוק קרא קריאת "אללה הוא אכבר". רדד גלגל שיחה על עיסוקיו של המואזין, ואני לעסתי עלי נענע. מי עוד שואל שאלות כאלה, אם לא איש יער מהרדוף? איפה עוד עובר אורח יכול לשמוע שיחה כזאת? אבל בהרדוף אין עוברי אורח. יש רק תושבי קבע. בין אם הם ירצו בכך, ובין אם לא. אני משתקעת שם עם כל ביקור. זה מדבק, כמו שיעול רטוב. כמו צחוק מתגלגל בחדר חשוך בבסיס ריק מאדם הנמצא על גבול רצועת עזה. ועברנו דרך המטבח, שנמצא מתחת לבמה, ושם עמדו שני אנשי יער והלחימו חתיכות של זכוכית וברזל. "מה אתם עושים?" השיבו: "אנחנו בונים פסל שיחזיק נר, לדר." אור הרים את עיניו הגדולות וקבע אותן בי. והרגשתי שהנשמה שלו פצועה ומדברת איתי ממימד אחר, או של חופש מוחלט, או של כליאה. אני ומאלק המשכנו משם הלאה. שאלנו אותם – איפה רינה? השאלה האל-מותית, שלא ידעתי במכינה כי היא תמשיך ללוות אותי זמן כל כך רב. ולשאלה הזאת ניתנה התשובה – היא רוקדת במועדון הנוער. והחלטנו ללכת אליה, לראות אותה רוקדת.

כשנסענו לשם והסתובבנו בכיכר חשבתי שזה לא מכובד ללכת לראות אדם רוקד. אם אדם רוקד, מן הראוי להביא לו לרקוד. ומאלק בעוז שלו אמר לי – עזבי אותך שטויות, בואי נגיד לה שלום. במועדון הנוער התנגנה מוזיקה איטית, ועל הרצפה זזו אנשים. בצורה חופשית. כמו מים. הם דיברו עם הגוף שלהם, והרגשתי שהם זזים במימד זמן אחר, איטי יותר, שלם. על הרצפה שכב איתי, בעיניים עצומות. משהו קרה לו. הוא היה מכונס לכדי כדור, וכשרינה יצאה אלינו הוא יצא ממועדון הנוער, פניו נפולות משהו, ולא אמר לנו מילה. רינה הגיחה משם בבגדי הריקוד שלה. היא רזתה מאוד. דמות ארוכה עם עיניים גדולות מאוד. הסתכלנו אחת על השנייה והיא ניגשה אליי בהתרגשות – אומרת – "איזו הפתעה נעימה, תמר!" משהו בה התרכך מאוד. היא הייתה פחות מוחזקת. "מה את עושה פה?" וכהרגלי עניתי, "באתי להגיד שלום". התיישבנו מחוץ למועדון הנוער ולא הפסקתי לדבר. דיברתי, ודיברתי, וסיפרתי על התלאות שמלווים אותי במסע הזה לטיהור. או להתקשחות. אחד מהשניים, ואולי שניהם. המסע בחיפוש אחר הכריזמה שלי. והסתכלנו אחת על השנייה, נתנו אחת בשנייה את אותם מבטים ארוכים, וכהרגלי, הסטתי את עייני וקבעתי אותם בעץ התות. היא אמרה – "כל היום אכלתי תותים. תותים ובננה. אולי מאלק יקטוף לנו עוד תותים." ואצלי, מחשבה, על הניואנס היונה וולכי הזה. התחלחלתי. אני לא אוהבת את השיר הזה. והיא שאלה – "את רוצה תותים?" ומאלק קפץ על העץ והתחיל לטפס עליו. והיא אמרה – "אני ויעקב יום שלם בילינו על העץ הזה, ואכלנו תותים." ותהיתי לעצמי כמה רחוק היא הלכה בתוך העולם הזה, האנטרופוסופי. היא הזכירה לי את סיפורו של סידהרתא, שבדרך להארה הפסיק לאכול. יש משל אחד עליו. יום אחד, כשתרגל מדיטציה, עובר אורח הכין אורז והציע אותו לבודהה. הבודהה שבת רעב. לא אכל במשך שנים ארוכות, כחלק מתרגול החיבור שלו עם האדמה. כחלק מההתנזרות והפרישות מן העולם. עובר האורח הציע את האורז לסידהרתא, וסידהרתא פקח את עיניו ולטש אותן בעובר האורח באימה. בחשש. הנזירים שהתאמנו איתו צעקו על עובר האורח שילך, כי הוא מפריע לדרכם הרוחנית ולתורתו של הבודהה. הבודהה השתהה. עובר האורח אמר "זה רק אורז." וסידהרתא בלע את רוקו, לקח את קערת האורז ואכל אותה עד תום. פרשנויות שונות יש לסיפור הזה, אבל המסקנה אחת: אי אפשר לפרוש לחלוטין מן העולם. וישבנו שם, תחת שדרת עצי התותים, ומאלק זרק לי אותם. התיישבתי בחזרה מול רינה ופשטתי את כף ידי. היא אכלה מתוכה את התותים ותהיתי באיזה עולם, קורית סיטואציה מוזרה כל כך. התרגלתי לחשוב על זמני אכילה מוגדרים. אוכל מוגדר. ריצה ממקום למקום. והנה – אני יושבת במקום מוזר של היפים בצפון ואוכלת תותים עם דמויות שניתן היה להמציא בסדרה לא מוצלחת של נטפליקס. כשסיימנו לאכול את התותים התיישבנו ולקחנו צבעי גיר. ציירתי טבלה. יעקב בא ואומר לי – "רואים שאת בצבא, שללו ממך את הדמיון." ורינה התחילה לפסל בגיר. נזכרתי בה בתחילת המכינה, כשהייתה מדוקדקת ובודקת לנו את המסילות בחלונות באומרה – זאת הכנה לצבא. עכשיו הבנתי אותה. הבנתי את הזעם העצור על המערכת הזאת, שהיא כמו חומת בטון ארוכה. אבל הנה. אני רואה מה חצי שנה יכול לחולל בנפשו של אדם. אילו תמורות!  אנשים אחרים ניגשו אלינו. "את חברה של רינה?" "כן," השבתי. "הייתי במכינה." "היית מדריכה?" השאלה הנצחית. "לא," השבתי. "הייתי חניכה." "את עדיין חניכה," אומרת רינה. אני עושה לה – "רינה..." והיא עושה לי – "תמר..." ויש שם קושי. האנשים האחרים אומרים – "מה, גם אחרי המכינה את מדריכה אותה?" ומישהו אחר אומר – "אולי תמר מדריכה אותה." ורינה מציירת עוד קו ביונק הדבש הענקי על הרצפה ואומרת – "איך אומרים? המורה לומד מהתלמיד." דיאלוג משובש שכזה, שבאמת ניתן לתסרט אותו ואני מתפלאת שהוא רק עכשיו עולה על הכתב, ולא במוחו הקודח של סטודנט ממורמר לפילוסופיה. הסצינה הביזארית הסתכמה במשפט – "מה, נחזור ליער?" קראתי עכשיו דברים שכתבתי פעם. על דנטה. ועל וירגיליוס. ועל זה שבסופו של דבר הוא עבר תשעה מדורי גיהינום רק כדי לצעוד עם המורה שלו לאור הכוכבים, במעבה היער. מה זה, אם לא אירוניה? התממשותה של נבואה מלפני שבע מאות שנים? במקום לצעוד לאור הכוכבים נסענו בטויוטה שלי. השתדלתי לא להיזכר במבטים רבי המשמעות. יכול להיות שאין בהם שום משמעות, אבל הם מבטים ארוכים, ויפים, ושתיקות מפרידות ביניהם. תמיד אני היא זאת שמסיטה את המבט ומפסידה. היא הייתה עצובה שהייתי צריכה ללכת. נסענו בטויוטה למכינה ואמרתי – "תראי איך התהפכו היוצרות. פעם היית מסיעה אותי ועכשיו אני מסיעה אותך." צחקנו על הזמנים הקודמים. עכשיו, היינו מחוץ לזמן. היה לי קשה להיפרד ממנה. כשנפרדנו הסתכלתי עליה והיא זרקה – "ואת אמרת שלא נתראה חודשים. תראי אותך, את פה כל הזמן." והשבתי – "לא, אני פה פעם בחודש. זה לא הרבה." והיא אמרה – "זה גם משהו." ופתאום אמרתי – "בכל הזדמנות שתהיה לי אני אנסה לבוא." והיא אמרה – "בואי." והיד השמאלית שלנו אחזה באמה השמאלית בדרך משונה שכזאת, במחווה שאין לה פרשנות במילון, לא כמו לחיצת יד ולא כמו חיבוק, אלא כמו שני אנשים שהנהר מפריד ביניהם והם אינם יודעים אם ייפגשו שוב במורד הזרם. והיא לחצה את ידה על ידי ואני גם. וכשנפרדנו מבטינו ניתקו. היא חזרה ליער, ואני לתיאטרון ההוויה. וכשטרקתי את הדלת הסתכלתי על מאלק ואמרתי לו – "אני באמת אוהבת אותה." כהרגלו אמר – "בואי נעשה שלישייה." ואמרתי לו – "לא, לא ככה. אני אוהבת אותה אהבה אמיתית. אבל זה לא יכול לקרות. אולי ביקום אחר, דבר כזה היה קורה..." התגלגלנו אל מחוץ ליער ונזכרתי במשפט של אמא שלו, שאמרה לי – "את נראית מבוגרת יותר מכפי שאת. ולא בגלל איך שאת נראית, לא... יש משהו בך, בפנים, שנראה מבוגר יותר. לא זקן." אני אף פעם לא יודעת מה זה אומר. זה נוסך בי עצבות.