13 דקות
אוהד ביקובסקי
5 לאפריל 2020
·
2 דקות קריאה, 207 מילים
כמה שרצתי באותו היום. עם התיק והשקית עם הדברים, והמכנס המעפן הזה שכל הזמן נופל לי. אני כל כך שונא לרוץ עם המסכה אבל גם כל כך לא רציתי לאחר את הרכבת הזאת.
תשע דקות
הדרך מהתחנה מרכזית בתל אביב לרכבת ממש קצרה בדרך כלל, הפעם היא נראתה לי אינסופית . הרגשתי כאב כזה בצד שמאל של הבטן אבל המשכתי לרוץ.
שבע דקות
אני אספיק. אני רק צריך לעבור את האבטחה ולקנות כרטיס.
חמש דקות
עברתי את האבטחה, הגוף שלי בוער אבל אני אספיק. אני ניגש אל המכונה מכניס את הכרטיס, היא סורקת אותו ואותי. יש לי מספיק יתרה אבל המכונה מתחילה לצפצף ולהבהב באור אדום. על המסך מופיעה הודעה באותיות גדולות וברורות "אין באפשרותך לרכוש כרטיס. חום גופך עולה על המידה המותרת לפי תקנות משרד הבריאות , אנא פנה לקבלת עזרה רפואית או המתן שחום גופך יתייצב"
שלוש דקות
"הכל בסדר פה?" שואל מאבטח עם כפפות ומסכת פנים רצינית כזאתי.
"כן "אני עונה עדיין חסר אוויר. "אני פשוט רצתי בשביל להספיק את הרכבת" המאבטח שלף מדחום מהדור החדש כמו שהיה במכונה וסרק אותי. המכשיר שלו התחיל לצפצף. יכולתי לשמוע אנשים מתלחשים "כדאי שתצא החוצה חבר, תנסה עוד עשר דקות".
"אבל רצתי בשביל להספיק את הרכבת, חרא על משרד הבריאות!"
אני לא שם לב שאני צועק. עוד שני מאבטחים מתקדמים לכיווני.
הרכבת נסעה.
