בר מצווה ושלמה ארצי

"אתם, הבנים, כבר גדולים ועולים השנה לתורה" אמרה המורה רוחמה בכיתה ז' בחטיבת הביניים דה שליט ברחובות.

אחר כך היא דיברה על הצורך האנוש בשימוש בדיאודורנט אבל כשחזרתי לביתי, אני זוכר שחשבתי לעצמי שכבר עשינו עליה לארץ ועליה אחת זה מספיק לי. אולי אפילו יותר מדי. אין צורך לעלות גם לתורה. 

ברוב קולות שלא כללו את שלי כמובן, נבחר הרב אבידור הכהן הגדול, ללמד אותי את כל מה שלא רציתי לדעת. 

הרב אבידור היה רב רפורמי שהופיע ב"פרשת השבוע" מדי יום שישי בערוץ היחיד ששידר אז. אני לא הכרתי אותו. טלויזיה לא עניינה אותי יותר מדי באותם ימים. הבית כנסת שלו היה ממוקם ממש ליד בית הספר. 

עם כל הכבוד לפרשת השבוע - באותה תקופה גיליתי את להקת "קינג קרימזון" וחרשתי בלופ קסטה שלהם עד שהסליל הארור כבר נשחק לחלוטין. 

עניין הבר מצווה לא עניין אותי ובנוסף לי היה ברור שאין משהו שרציתי פחות מההוויה של לעמוד בפני אנשים זרים ולמלמל דברי תורה שאת מרביתם אני לא מבין.  זה הזכיר לי יותר מדי את החֵיידֵר ברומניה עם הרב יוסף בעל הסרגל.

כל חיי טלאי זכרונות.

בנוסף, הייתי ביישן. מאד ביישן.

אני חושב ששדרגתי ושכללתי את עניין הביישנות בכמה  דורות קדימה. האילן מאסק של הביישנות. הקדמתי את זמני. 

הצלחתי במיומנות לא מבוטלת לבלות שנים בבית ספר בלי לפלוט מילה. אפילו לא שיעול אקראי או כחכוח בגרון. נאדה. גורנישט. 

אם היו אומרים אז שבעתיד אַרְצה בפני מאות אנשים בעניינים משפטיים - מאד יתכן שהייתי מת במקום מבושה עתידית. ככה זה אצל ביישנים מקצועיים - מתביישים גם בגין מעשים עתידיים. 

בכל אופן, הרב אבידור הכהן הגדול, היה דווקא טיפוס נחמד. הוא אפילו חייך כששאלתי אותו אם יש גם גרסא קטנה שלו. 

הימים היו ימים גורליים בחיי. רגעים לפני אירוע מכונן אליו התכוננתי כל השנה - הטיול השנתי של כיתה ז' . יומיים שלמים של אוזניות במעגן מיכאל. הזדמנות יוצאת דופן לחרוש את מלאי הקסטות החדשות שהיו לי.

הרב הגדול לא הסכים בשום פנים ואופן שאלך לטיול (כי אני חייב ללמוד לקרוא משהו שבן אנוש לא אמור לקרוא). 

ניהלנו משא ומתן קשוח שבסופו הוא נתן לי קסטה (רב מגניב) עם התפילה המשמימיה בתמורה להבטחה שאאזין לה כל הטיול.

הרבה לפני ביבי ידעתי להבטיח דברים שאין לי שום כוונה לקיימם וכך יצאתי לטיול השנתי המיוחל. 

ימים בודדים לאחר הטיול השנתי - התייצבתי בבית כנסת המיניאטורי שמאחורי בית הספר "דה שליט" כשאני חמוש בכל כלי הנשק שהיו לי באותה תקופה. 

בכיס האחורי ים של פחדנות ועל החזה מלא קליעים של ביישנות וחרדה. ממש כמו רמבו רק הפוך. 

הנחמה היחידה שלי הייתה שהצפי (שלי) היה לכמות אפסית של משתתפים כי כמה אנשים כבר יטריחו עצמם להגיע כדי לשמוע עולה חדש מרומניה מגמגם תפילה בשפה לא ידועה. 

מנגד, ידעתי שיש איזה עניין עם סוכריות. אהבתי סוכריות. אני עדיין אוהב. 

כבר כשהתקרבתי למקום עלה בי חשד שמשהו לא בסדר. יש תקלה. אסון גדול. 

מחוץ (!) לבית כנסת התגודדו עשרות אנשים. מסיבות לא מובנות הם חייכו אלי. שיניים צחורות מדי. חלקם לחצו לי ידיים בזמן שחיפשתי אחר דרכי מילוט. 

ואז, פתאום, מישהו שזיהיתי, פלט ברומנית ש"שלמה ארצי כאן". 

לא היה לי מושג מי זה וגם לא עניין אותי  אבל הבנתי שכנראה בגללו האסון הזה. "הוא גם רומני" אמר רומני אחר בגאווה לא מבוטלת. בשלב הזה אני חושב שהיו צריכים להכניס אותי בכח להיכל הקדוש.

סיבת הימצאותו של הסלב לא זכורה לי במדויק אבל הוסבר לי שיש ילד נוסף שעתיד לקרוא את התפילה המשונה באותו היום והוא כנראה קשור אליו.

הבטתי ימינה וראיתי אותו. את הילד האחר. 

פניו של הזאטוט נראו כאילו הוא בנסיונות נואשים לתפוס במדויק את הצבע הלבן של הקיר מולנו. עיניו היו פעורות מאימה וידיו רעדו. פתאום, הרגשתי ממש טוב עם עצמי ואני חושב שנתתי את הופעת חיי. 

בדיעבד, אני קצת מתפלא ששלמה לא לקח אותי אחר כך להופעות איתו. בכל זאת אחווה עדתית.