היום בו הדלת נותרה סגורה

הכל השתנה ביום הולדתו התשיעי של תום. עד אז, היו שניהם בלתי ניתנים להפרדה. כמו שני אחים, כמו שני תאומים סיאמיים התלויים זה בזה היו. לא היה לילה בו לא ישנו יחדיו באותו החדר. הם שיתפו זה את זה בכל שעבר עליהם במהלך היום וחיכו בקוצר רוח לעתיד הנפלא שהמתין להם בשקיקה בקצה השני של הילדות, ברגע בו יהיו גדולים באמת ויוכלו לעשות ככל העולה על רוחם. כמה תוכניות היו להם, כמה חלומות משותפים. לא היה ולו סוד אחד אשר עמד ביניהם; נדמה היה שנוצרו ביחד, שנבראו ביחד כמקשה אחת, כה היטב הכירו זה את זה, היכרות שכלל אינה הצריכה מילים. לפעמים, בימי הקיץ החמים, הוריו של תום הרשו להם לישון על מזרן טיולים בגינה. שעות ארוכות שוחחו ביניהם בשפה אילמת וסודית אותה רק הם הבינו והתבוננו בשמיים זרועי הכוכבים. כשהתמזל מזלם, זכו לראות כוכב נופל מהשמיים ונעלם מאחורי שכבות החושך. הם ידעו שמשמעות הדבר היא כי הנה יש עוד משאלה המסתובבת לה על הארץ וממתינה שמישהו יביע אותה וישים קץ לבדידותה. הם אהבו לנחש באיזו משאלה מדובר הפעם ולמי בכל העולם כולו היא תבחר להגיע. תום ידע שבאחד מן הימים, המשאלה הנכונה תמצא את דרכה עד אליו. אף חברו הטוב ידע זאת.

ימי הקיץ חלפו להם בעצלתיים. תום כמעט ולא רצה שיגיע יום הולדתו בסתיו הקרב ובא, למרות כל המתנות שהיה צפוי לקבל מהוריו, סביו ודודיו. המחשבה על להפוך לגדול יותר הפחידה אותו לפתע. בכל יום שעבר הוא חש שהוא קצת פחות ילד, שהוא קצת פחות עצמו. הוא שוחח על כך עם חברו הטוב ביותר, שבפעם הראשונה לא הבין למה התכוון תום.

כשהחלה שנת הלימודים ותום וחברו הטוב עלו לכיתה ד’, הפסיקו מחשבות אלו להטריד את תום. כשהוא לא היה בבית הספר או ניגן על האורגנית, הוא שקד על שיעורי הבית והלך לחוגים. פתאום, לא היה לו זמן רב לחשוב או לתהות על העתיד ושוב לא היה מודאג. אך כשהגיע יום הולדתו באוקטובר, פתאום הבין תום שהפחד אותו חש חודשים ספורים לפני כן היה מבוסס ואמיתי.

זה קרה מוקדם בבוקר. לשמחתו הרבה של תום, יום הולדתו חל ביום שבת ולא היה עליו ללכת לבית הספר. בלילה לפני כן, הוא וחברו לא הצליחו לישון מרוב התרגשות וציפייה. הוא תהה אילו מתנות יקבל השנה ואילו עוגות יחכו לו על שולחן האוכל. היה לו ברור שתהיה יותר מעוגה אחת, כי סבו ואמו היו אופים מעולים וכמו בכל יום הולדת נדמה שהתחרו ביניהם מי יכין לתום את עוגת יום ההולדת הנפלאה ביותר. בשנה שעברה אמו אפתה לכבודו עוגה שהיתה גבוהה יותר מהכלב שלהם, בני, עם המון סוכריות ושוקולדים שהסתתרו להם בפנים. סבו, לעומת זאת, אפה לו עוגה בצורה של שתי חרבות שוקולד המונחות זו על זו בצורת איקס וביניהן שכבות של גבינה וקרם שוקולד. גם קנו לו אורגנית וחוברות תווים—הוריו הרי ידעו עד כמה רצה תום ללמוד לנגן על הפסנתר. הסיכום היה שקודם יתחיל לנגן על אורגנית ואם יתמיד, יקנו לו הוריו פסנתר אמיתי. לא רק שתום התמיד בלימודי האורגנית, אלא הוא אף ניגן יותר מדי לדבריו של הוריו. חברו לא הסכים עמם, כמובן, הוא תמיד היה בצד של תום. הוא אהב להקשיב למנגינותיו של תום, לצפות בו בעודו מרוכז בחוברת התווים, בפניו שקרנו ברגע בו פגשו האצבעות את הקלידים והפיקו צלילים. הוריו של תום אמרו שעליו לבלות קצת יותר בחוץ, שעליו לשחק עם ילדי השכונה, "הרי זה מה שילדים בגילך אמורים לעשות," חזרו ואמרו, אבל אותו זה לא עניין. עולמו היה מלא כל עוד חברו הטוב היה לצידו וכל עוד יכול היה לשבת ולנגן.

בבוקר יום הולדתו התשיעי עזב תום את מיטתו כבר בשש. הוא אמר לעצמו שברגע שיראה אור ראשון בוקע מבעד לחלונו יקום ויתגנב למטבח כדי לראות אילו מתנות קיבל. בימי שבת אהבו הוריו לישון עד מאוחר, כך שהוא ידע שסביר שהשטח יהיה פנוי והוא יוכל לחקור את המטבח ללא מפריע. קרני השמש הזורחת לה לאיטה החלו לצבוע את השמיים בכתמים וורודים, כתומים וסגולים דמויי עשן מסתלסל. ביחד עם חברו, שהיה זה הוא שלמעשה שוחח עמו כל הלילה וגרם לו להתרגש אף יותר, התמוגג תום ממראה השמש העולה כאילו היתה זו הפעם הראשונה בה חזה בזריחה. לאחר שחברו האיץ בו, יצא תום מחדרו וירד במדרגות ברגליו היחפות, מה שאפשר לו להיות שומע ולא נשמע. הוא הלך בזהירות בין עשרות הבלונים הצבעוניים אשר עיטרו את רצפת המסדרון הארוך המוביל למטבח, נזהר שלא להשמיע קול. ריח מתוקים עמד באוויר. היה כה שקט בבית, עד שתום יכול היה לשמוע את רוח תחילת הסתיו מלטפת את עצי ההדר מבעד לחלון המטבח שתמיד הושאר פתוח. הוא עצר את נשימתו והציץ מאחורי הקיר אשר הפריד בין המסדרון למטבח. כמו תמיד, שולחן האוכל היה עמוס במתנות, עוגות ומתוקים, אך לפתע כל אלו כלל לא עניינו אותו. עיניו החומות נחו על דמותה של אמו. היא ישבה לצידי השולחן ללא ניע וראשה היה מונח על גבי השולחן, בין כל המתנות. תום עמד בדומייה גמורה והביט באמו מבולבל. הוא ידע שלא ייתכן שנרדמה כך על השולחן.

“אמא?” אמר תום בקול חלוש ומהוסס.

אמו הזדקפה בבהלה והביטה בו בעיניים דומעות. הכאב שניבט מעיניה הכחולות הכאיב לתום עמוק בבטן.

“אמא?” שאל תום בבהלה.

“בוא אליי מתוקון שלי,” היא אמרה בקול רועד. תום הלך אליה והיא אספה אותו אליה בזרועותיה הדקות. תום חיבק את אמו חזק חזק.

“מזל טוב ילד נפלא שלי!” היא אמרה. הדמעות המשיכו לזלוג על לחייה הוורודות ושפתיה רעדו.

“אמא, למה את עצובה?” תום מעולם לא ראה את אמו בוכה. מעולם.

“מתוקון שלי, אני רציתי לספר לך אחרי יום ההולדת שלך כדי לא להרוס אותו, אבל...” קולה נשבר.

“איפה אבא?” תום חש בחילה כאילו ידע מה אמו עומדת לומר מבלי לדעת למה עלתה מחשבה כה מופרכת בראשו.

“אבא היה צריך לעזוב לנסיעה עסקית,” היא ענתה בשקט. דמעותיה הרטיבו את חולצת הפסים אותה לבש תום.

"ביום ההולדת שלי?" תום לא הצליח להבין. אביו מעולם לא פספס את יום הולדתו. אומנם הוא היה מנהל בכיר באיזו חברה גדולה עם סניפים בחוץ לארץ, אבל, כפי שגם אמר לתום בשנה שעברה, אין סיכוי בעולם שיפספס את היום החשוב בחייו—היום בו נולד תום. ובכל זאת, אביו לא עמד בהבטחתו ולא היה בבית. דמעות מרות זלגו מעיניו של תום. חברו הניח יד תומכת על כתפו, אבל הפעם אפילו חברו לא הצליח לעודדו. תום השתחרר מאחיזתה של אמו ורץ לחדרו כשהוא טורק אחריו את הדלת. חברו, אשר הבין את גודל האסון הקרב ובא, רץ בעקבותיו ועלה במדרגות, אך הוא גילה שבפעם הראשונה מזה תשע שנים שדלתו של תום נותרה סגורה בפניו. תום רצה להיות לבדו. החבר שמע אותו מתייפח במיטתו. הוא דפק על הדלת והפציר בתום לפתוח לו אותה, אך תום סירב. אמו של תום הופיעה אף היא מחוץ לחדרו ונקשה בעדינות על הדלת. חברו צפה בה בעודה מוחה את דמעותיה ולוחשת לעצמה להיות חזקה עבור בנה. היא לא יכולה להתפרק עכשיו. מובן שאמו של תום לא הבחינה בחבר הקטן אשר עמד לו למטה, ליד לרגליה היחפות. רק תום יכול היה לראות את חברו.

ביום המחרת, אביו של תום עדיין לא שב הביתה ואף ביום שהגיע בעקבותיו. כל יום אמרה לו אמו שהנסיעה העסקית של אביו מתעכבת בגלל איזו בעיה חשובה שרק הוא יודע לפתור. כל לילה הלך תום לישון כשדמעות בעיניו ובקושי שהתייחס לחברו הטוב אותו הלין הרחק ממנו, על הרצפה. הוא לא היה מסוגל לחוש את אותה קרבה של פעם ביניהם. כל בוקר ישבו תום ואמו בדומייה גמורה ואכלו ביחד ארוחת בוקר. תום ידע שהשתיקה של אמו משמעה שאביו לא ישוב הביתה עוד יום. הוא סיים לאכול, נפרד מאמו מבלי לומר מילה והלך לבית הספר. כך עברו להם שלושה שבועות, שלושה שבועות בהם תום לא ניגן באורגנית האהובה שלו, שלושה שבועות בהם תום לא דיבר עם אף אחד בבית הספר (מלבד עם המורים ורק כשלא היתה לו ברירה), שלושה שבועות בהם לא שוחח עם חברו הטוב ביותר. ואז נאלצה אמו של תום לספר לו את האמת. הנורא מכל קרה: אביו של תום עזב. עזב אותה, עזב אותו ואין בכוונתו לשוב אליהם. תום לא ידע מה נורא יותר—העובדה שאמו שיקרה לו או העובדה שאביו נטש אותו...פתאום הסבל הרב אותו חש ביום הולדתו כשנודע לו שאביו היה בנסיעה עסקית כביכול, נראה לו סתמי וקטן ביחס לסבל אותו חש עכשיו, עם גילויה של האמת הבלתי נתפסת. כיצד ייתכן שאביו האהוב, אותו אב שאמר לו כל לילה לפני השינה שתום הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לו, החליט לנטוש את בנו כאילו מעולם לא היה קיים?

 

החברות בין תום וחברו הסתיימה סופית. תום סירב להכניס אותו לחדרו והפסיק לקחת אותו לכל מקום אליו הלך. חור ענקי ועמוק נוצר בחזה של תום, במקום אליו השתייך פעם חברו הקרוב ביותר. אך תום התכחש לליבו המסכן והשבור, אשר במשך שעות ארוכות עמד ומירר בבכי מחוץ לדלתו של תום. תום החל להשתמש באטמי אוזניים כדי לא לשמוע את הבכי המר בלילות ואף כיסה את פניו בכרית. בהדרגה, הפסיק ליבו העזוב והבודד לבכות ונעלם לגמרי. תום לא ידע לאן הלך ליבו ואין זה עניין אותו. לפעמים, בלילות הרבים בהם לא הצליח לישון, נזכר תום בתקופות היפות בהן הקשיבו יחד לשירת הצרצרים והביטו בכוכבי הלילה. דמעת געגוע היתה מופיעה אז בעינו הימנית  והוא היה ממהר למחות אותה ולחשוב על דברים אחרים.

ימים עברו ואז חודשים. לאט לאט, הגליד הפצע שותת הדם במקום בו שכן פעם ליבו של תום עד שלא היה לו כל זכר. האדישות הפכה לחברתו הטובה והיחידה של תום ובזכותה שום כאב כבר לא הצליח לעשות את דרכו אליו. הוא היה חסין בפני צער, בפני דמעות, בפני עיניה הנוגות של אמו. הוא התמקד בלימודיו וחש שהוא ישן בעודו ער. השנאה העזה שחש כלפי אביו הוחלפה בכלום אחד גדול. כבר לא היה אכפת לו שאביו נטש אותו. הרי גם הוא, תום, נטש את ליבו.

 


 

איכשהו, מבלי שתום הבחין בכך, חלפו להן עשרים שנה מאז אותו יום רחוק בו התעורר ליום הולדתו התשיעי. אמו צדקה, אם כן. הזמן הולך ונעלם בין אצבעות הידיים ככל שמתבגרים. את תום זה לא עניין או הפחיד. הוא פשוט חי את חייו היומיומיים. הוא כבר לא היה אותו ילד מופנם וביישן שחלם להיות פסנתרן מפורסם. חלום זה מת ביום בו אביו עזב אותו ואף חלום אחר לא טרח להחליף אותו.

כתל-אביבים רבים, חילק תום את זמנו בין עבודתו כמהנדס תוכנה בהייטק, לבין אימונים בחדר הכושר, לבין רביצה על חוף הים עם חבריו ובילויים ליליים רוויי אלכוהול בפאבים. באופן מפתיע, נינוחותו של תום וחוסר יכולתו לצאת מן הכלים ולחוש סערת רגשות הפכו אותו לאדם נוח וכיפי להיות בסביבתו. הקלילות שלו גרמה לתום להיות אהוד מאוד הן במקום עבודתו והן בקרב חבריו. הוא יצר חברויות בקלות יתרה ואף משך אליו נשים רבות. אך כל החברויות שלו היו שטחיות וקלילות כמוהו. חבריו ידעו שעם תום מכייפים ולא מדברים על דברים שבנפש. הוא לא היה הכתובת. אף הנשים איתן יצא תום ידעו זאת. זה לא מנע מהן לנסות ולכבוש את ליבו כל פעם מחדש. כמובן שכולן נכשלו כישלון מוחץ—הן לא ידעו שתום חי כבר שנים רבות ללא לב. בלי כאב, בלי דרמות, כך אהב תום לחיות את חייו. הוא היה משוכנע שאם כולם ינטשו את ליבם כפי שעשה הוא, העולם יהיה מקום רגוע יותר. לבטח יהיו פחות מלחמות, פחות בלגן.

יחסיו של תום עם אמו לא היו שונים מיחסיו עם כל השאר. הוא הקפיד לבקרה לפחות פעם בשבוע ולקשקש איתה על עניינים יומיומיים קלילים. פעמים רבות היא ביקשה ממנו שישתף אותה ברחשי ליבו ובכל אשר עובר עליו, אבל תשובתו תמיד היתה זהה: "אין מה לספר, אמא. הכל טוב, הכל רגיל, באמת." אמו עשתה לו הרבה פרצופים לא מרוצים. נדמה שהתקשתה להאמין שלא עובר עליו דבר. כמובן שאמו לא ידעה מה עולל תום לליבו המסכן שנים רבות לפני כן.

 


זה קרה יומיים לפני יום הולדתו העשרים ותשיעי. תום רכב על אופניו לאורכו של רחוב קרליבך בדרכו חזרה הביתה. משב רוח סתווית ליטף את פניו ואת שיערו החום. סוף סוף חלף הקיץ התל-אביבי המהביל והגיעה התקופה האהובה עליו. תום נהנה להקשיב לקולה של הרוח בעודה נושאת עלים יבשים באוויר. השעה היתה כמעט שבע בערב. הוא קבע להיפגש עם מספר חברים בפאב השכונתי לאחר יום ארוך בעבודה. ממש לפני שעמד לפנות ימינה לכיוון החשמונאים, שמע קול של אישה קוראת בשמו. תום נעצר וסובב את ראשו בעודו ישוב על אופניו. אישה צעירה לבושה בשמלת קיץ צהובה אוורירית נופפה לו בידה וצחקה.

"תום? אני לא מאמינה!" היא התקרבה אליו, כולה חיוכים.

תום הביט מבולבל באישה המתולתלת והמחויכת שצעדה לקראתו, כשהוא מנסה להבין מהיכן הוא מכיר אותה. פניה נראו לו מוכרים מאוד, אבל הוא לא הצליח להיזכר מי היא. האם יצא איתה פעם?

"מה נשמע?" הוא השיב כשהיא נעמדה לידו. היא הניחה את שקית הקניות שבידה על המדרכה. הוא ניסה לקנות קצת זמן בעודו נלחם להיזכר בשמה.

"אצלי הכל מצוין! אני עדיין לא מאמינה! כמה שנים עברו תגיד לי?" היא העבירה יד שזופה בתלתליה החומים והנידה את ראשה בחוסר אמון.

"וואו, אין לי מושג," גיחך תום. הוא תהה אם מבוכתו ניכרת על פניו. הוא התקשה להאמין שהצליח לשכוח אישה יפה כמוה. החיוך הענקי שלה השתלט על פניה ואילץ אותו להשיב חיוך גדול. הוא בחן את שתי גומות החן החמודות בקצוות שפתיה המלאות ובקמטי הצחוק השובבים שעיטרו את עיני השקד היפות שלה. אין ספק שהיא היתה הטעם שלו. תום מעולם לא התקשה למשוך את תשומת ליבן של בנות המין הנשי. יצא לו כבר לצאת עם נשים יפות מאוד שגרמו לכל הגברים מסביבו להביט בו בקנאה, אך תום לא הצליח לחוש דבר לאף אחת מהן. מבחינתו היה זה כמו פרח יפה אך נטול ריח. והרי מה שווה פרח אותו לא ניתן להריח? היו אלו הריחות, לא המראות, שנשארו עמו בסופו של דבר: ריח בושם המאסק אויל בו נהגה אמו להשתמש כשהיה קטן, פריחת ההדרים בגינה בבית הוריו, לפני שאביו עזב (מה שהוביל אותם לעבור לדירה קטנה בתל אביב), הריח הרענן שהותיר אחריו היורה אחרי קיץ לוהט, ריח הבזוקה אותה אהב ללעוס בשנות בית הספר הראשונות, ריח הדבק ששימש אותו ואת הילדים האחרים בקייטנות הקיץ להכנת יצירות מופת של חול המודבק על נייר, ריח הפיתה עם הזעתר שקנה בקיוסק בדרכו לבית הספר, הריח המתקתק דמוי קרטיב דובדבן שתמיד אפף את הילדה אותה אהב בסתר כשהיו בכיתה ב'2...אוי! רעד חלף בגופו של תום, למרות שכלל לא היה קר בחוץ. הייתכן?

"רגע, אני אגיד לך," השיבה האישה, נשכה את שפתיה וכיווצה את עיניה כאילו שפעולות אלו יעזרו לה לשלוף את אותו זיכרון נושן מהר יותר. "מאז כיתה א'," אמרה האישה לאחר כמה רגעי שתיקה. "הזוי! אני בשוק שזיהיתי אותך," היא צחקקה.

 

"את גם לא השתנית עד כדי כך," תום קרץ לעברה. "טוב, אולי קצת." זו חייבת להיות היא. תום היה משוכנע בכך עכשיו, למרות שכבר לא הריחה כמו קרטיב דובדבן. כעת, היה ריחה אפילו טוב יותר, עדין יותר, ממכר יותר. "אגב, מאז כיתה ב'," תיקן אותה תום. "אני רק זוכר שאחרי כיתה ב' נעלמת." פתאום נזכר תום באותם ימים אומללים בהם תרו עיניו אחר הילדה עם הקוקו המתולתל כשישב בכיתה, בזמן ההפסקות כשכולם שיחקו בחוץ על הדשא, כשראה ילדים הולכים בחבורות לקיוסקים אחרי יום הלימודים. היה זה כאילו בלעה אותה האדמה. כיצד שכח תום את הילדה עם הקוקו המתולתל שכה אהב? נדמה היה שהסיפור עם אביו שאב את חייו הקודמים לתוך תהום הנשייה.

"כן," השיבה הילדה-אישה מכיתה ב'2. "בקיץ שבין כיתה ב' לכיתה ג' עברנו לחיפה."

"אה, אז התעלומה נפתרה!" תום חש שהזמן הולך ואוזל. הוא לא יוכל להמשיך ולדבר איתה עוד זמן רב מבלי שהיא תגלה שאינו זוכר את שמה. "מה את עושה בתל אביב?" שאל. הוא קיווה לאסוף עוד מספר רמזים שיעזרו לו להיזכר.

"אני עובדת במשרד פרסום," השיבה. "זו לא עבודת חלומותיי, אבל צריך איכשהו לשלם את שכר הדירה, לא?" היא תפסה קבוצת תלתלים ושיחקה עימם בידה הימנית במה שנדמה כמו חוסר נוחות או שמא מבוכה? כאב חד פילח את חזהו של תום פתאום. נשימתו החלה להיות כבדה וזיעה קרה כיסתה את מצחו. כתמים שחורים הופיעו לנגד עיניו.

"הכל בסדר?" היא שאלה. היא נראתה לתום קצת מטושטשת.

"אה, נדמה לי," מלמל תום. "אני רק צריך שנייה לשבת," הוא ענה בלחישה. האישה לא חיכתה ותמכה בו בזמן שירד מאופניו. בידה השנייה השעינה האישה את האופניים על פנס התאורה הסמוך. היא סייעה לתום להתיישב על שפת המדרכה ואז התיישבה לצידו.

"יותר טוב? אתה רוצה לשתות מים? אתה לא נראה כל כך טוב," היא אמרה בדאגה, פשפשה בתיק הגב שנח לרגליה והוציאה ממנו בקבוק מים.

 

"תודה על המחמאה..." תום הפטיר והצליח לשחרר צחוק קטן בעודו מחזיק את ראשו בין ידיו ונלחם בבחילה שתקפה אותו. מה עובר עליו?

"נו, אתה יודע למה התכוונתי..."היא הושיטה לו את בקבוק המים. תום הרים את ראשו לרגע כדי ללגום מים כשהבחין בדמות קטנה ומשונה צועדת במורד הרחוב. היא הלכה בין רגלי האנשים, חומקת מנעלי עקב שכמעט והתנגשו בה. הדמות הקטנה הלכה והתקרבה באיטיות אליהם. תום בהה בה ,מהופנט, ולא הצליח לנתק ממנה את מבטו. כשהיתה מספיק קרובה, כבר לא היה ספק במי מדובר. היה זה ליבו הקטן אשר הלך בנחישות לכיוונו. תום נדהם ממראהו של חברו משכבר הימים: הוא היה מטונף ומכוסה באבק וכתמי בוץ ישנים. פלסטרים מתקלפים לא הצליחו להסתיר שריטות מוגלתיות וסדקים עמוקים בעורו. הוא נשא עמו מקל לו חובר שק מוכתם, כזה כמו של הנוודים בספרים אותם קרא תום בילדותו. תום רצה להסיט את מבטו, אך לא הצליח. בושה וכעס הציפו אותו. כעס על עצמו. כיצד יכול היה להיות כה אכזר לחברו הטוב ביותר? כיצד נתן לו לשוטט כך לבדו ברחובות כל השנים האלו?

"אתה לא נראה כל כך טוב," אמר ליבו של תום שהתיישב מצידו השני של תום על שפת המדרכה.

"כן, אני יודע..." תום לא העז לומר לליבו שהוא נראה אף נורא יותר. הרי היתה זו אשמתו.

"בהתחלה, כשהבחנתי בך יושב כאן, חשבתי שאני הוזה," אמר הלב החבול.

"האמת שגם אני," התוודה תום.

"לא חשבתי שאי פעם עוד אראה אותך," אמר הלב בעצב. הכאב בחזה של תום לא הרפה.

"גם אני."

תום ראה את מבטה המודאג מזווית עינו. "יותר טוב?" שאלה האישה.

"לא יודע," מלמל.

"אתה יודע מי זאת, נכון?" שאל הלב בעודו מביט בחיבה באישה.

"ברור שאני יודע," השיב תום. "זאת המתולתלת עם ריח הקרטיב מכיתה ב'2."

"אני לא מאמין שככה אתה קורא לה. זה מעליב. היתה תקופה שהיא היתה כל עולמך," הזכיר לו ליבו.

"אתה צודק. אני...אני שכחתי המון דברים."

"נוגה, קוראים לה נוגה," הזכיר לו הלב.

"נוגה! נכון! איך יכולתי לשכוח?!" תום הביט בחברו עלוב המראה ודמעות עלו בעיניו. הוא קיווה שהאישה לא הבחינה בכך.

"אני יודע שאתה לעולם לא תוכל לסלוח לי על מה שעשיתי לך, אבל רציתי שתדע שאני נורא נורא מצטער," אמר תום בקול שבור שרק ליבו שמע. "אני בגדתי בך, חברי הטוב ביותר. אתה תמיד היית שם בשבילי ואני נטשתי אותך. איזה אדם עלוב אני, אה? חתיכת פסולת."

הלב הקטן הניח יד מנחמת על כתפו של תום. "אני כבר סלחתי לך ממזמן."

"מה?" תום לא האמין למשמע אוזניו. "למה?"

"כי אני הלב שלך, תום. לעולם לא אפסיק לאהוב אותך, לא משנה מה."

"אבל אני שברתי אותך," אמר תום שנוק.

"לא אתה שברת אותי, תום, אלא החיים. מה אתה חושב? שאני הלב היחידי בעולם שנשבר על ידי החיים?" הלב החווה בידו החבושה לעברה של נוגה. "אני בטוח שגם הלב שלה פצוע לפחות קצת. לא קיים לב נטול פציעות בעולם הזה."

"נוגה כנראה חזקה יותר ממני אם היא נשארה עם ליבה למרות הפציעות."

"זו לא תחרות, תום. כל אדם מתמודד עם כאב באופן אחר. הגיע הזמן שתפסיק לכעוס על עצמך. מה שחשוב הוא שדרכינו שוב נפגשו."

"אני לא יודע מה לומר," אמר תום במבוכה.

"אין צורך לומר דבר." ליבו של תום חייך חיוב רחב וכן.

"נראה לך שתוכל אי פעם לשוב הביתה? אליי?" שאל תום בזהירות.

"מה זאת אומרת 'אי פעם?' אני יכול לעשות זאת בזה הרגע אם תרצה."

"באמת?"

 

"באמת. חוץ מזה, אני חושב שאתה זקוק לעזרתי עם נוגה. יהיה חבל לפספס אותה פעם שנייה, אתה לא חושב?" הלב קרץ לתום בשובבות.

תום הביט בליבו ואז בנוגה והנהן. מבלי לומר מילה נוספת אסף הלב את השק בזרועותיו החבולות וקפץ פנימה, הישר אל תוך חזהו של תום. בן רגע חש תום הקלה עצומה. הוא כבר לא חש בחילה וראשו חדל להסתובב. הוא הרים שוב את ראשו והישיר את מבטו אל עיניה של נוגה. פתאום נזכר כיצד אספו חרקים פעם, כיצד טיפסו על עצים ועקבו אחר תושבי השכונה בניסיונם להפוך לבלשים אמיתיים. הוא אף נזכר באורגנית האהובה שלו ובכלבו המנוח, בני.

"וואו, נוגה, ממש תודה לך על העזרה!" הוא נעמד והיא בעקבותיו.

"אתה זוכר איך קוראים לי," היא אמרה והסמיקה.

"ברור שאני זוכר. הלא את נוגה עם הקוקו והתלתלים וריח הקרטיב," הוא גיחך.

"מה? ככה קראת לי?" היא צחקה.

"בא לך לשבת איתי על בירה עכשיו?" תום שאל. “אני מזמין. בכל זאת, היית ג’נטלמנית למופת ועזרת לעלם במצוקה.” החברים יבינו, חשב.

נדמה שהיא היססה לרגע ואז החיוך המבויש עלה שוב על פניה. "כן, בטח." היא הרימה את תיק הגב שלה ותום תפס את כידון האופניים. הם התחילו ללכת זה לצידה של זו. ליבו של תום פעם בחוזקה והוא התענג על התחושה הלא מוכרת.

"אכפת לך אם אתקשר רגע לאמא שלי?" שאל תום. “יש משהו ששכחתי לומר לה כבר די הרבה זמן.”

"ברור שלא," השיבה נוגה וחייכה את חיוכה השובה.

נכתב על-ידי
ה.בדט
סופרת תל אביבית. אני אוהבת לכתוב קומדיות פנטסטיות מוזרות וריאליזם מאגי. לעיתים אני כותבת פרוזה לירית - my guilty pleasure ;) השאלה הקיומית מלווה אותי לאורך היצירה
הדף נקרא 118 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי