מוקדש לדיכאון שלי ושלכם

היי דיכאון.
זאת אני, שרון.
התלבטתי אם לפתוח את זה כאן בפרהסיה.
אבל הבנתי שכדאי, כדי לא לחוות רגרסיה.

אתה יודע? די מיציתי אותך. חלאס!
לי כבר נמאס.
כמו שאמרתי לגברת חרדה, אומר גם לך:
לא הועלתה לחיי!
רק מוטטת כאב עלי.
רק כאב חבושה, ואני מבינה שזה בא מתוך תחושה, מתוך מקום שאני צריכה להתמודד מולו.
אבל לו יכולת רק להתריע לפני. להרים טלפון. לשלוח אסאמס. יודע מה? אולי אפילו פקס. למרות שבימינו מי בכלל משתמש בזה?

אבל בוא נתמקד.
למה דווקא עכשיו?

לפחות הייתה נותן לי את הזמן להיערך. להתגנדר . אולי לברך, כי אני לא עושה חשבונות. אומרת יפה שלום, גם למי שאני לא מאחלת לפגוש בחלום.

מה אני רוצה ממך? תראו את החיוך! מה.אני. רוצה. ממך.
זה לא ברור וחשוף? 
אני רוצה שתסתלק מחיי, תקח הכל ותגיע מצידי עד לשנחאי!
רק עזוב אותי לנפשי!

הבנתי, בסדר. אני יודעת שאת החיים האלה אי אפשר לעבור בלעדייך, אחרת לא אתחשל, אבל בחייאת אולי קצת רחמים, בחייך?
קצת הקלות? משהו שלא מערב כדורים, או שיחות? 
פשוט. שקט.
רק קצת

אני מסתכלת עליך ותוהה:
האם אתה בוחר לפעול כך כי גם אתה ,אדון דיכאון, משועמם? או שגם אתה במצוקה?
אוה! עניי אומרת שאולי זה הזמן לתחביב חדש!
אולי דכאון של שנות הארבעים? או הרהורים של לקראת סוף החיים? ואולי גיל ההתבגרות היא התשובה? או אולי אפילו לא זה... אולי להיות ולספוג את החיות של ילדים קטנים, כאלה שעוד השמחה שורה בהם.

לא, הא?
למה אני, דיכאון? למה בחרת דווקא בי?
אה, אני מעניינת אותך?..
התהליך שלי מעניין אותך?
כיף לך לראות את התהליך?
יופי! 
אני ממש שמחה בשבילך! 
אבל אני סובלת פה. כואב לי בנבכי נפשי. אני כולי תסביכים ומחכה לסופם.

יודע מה?.. אם יש איזושהי נחמה, זה הידיעה שזה פשוט יעבור לו. זו רק תקופה. אומנם אתה לא משתנה, אבל אולי זה באמת כל היופי... שאני כן, ושאני כל פעם מקצרת את אריכות ימים בגופי. בנפשי. בקרבי.
ואתה... הולך וקטן. נעשה כבר הרבה פחות אפל מיום ליום. הולך ודועך.