אורח

הכול בו נראה מזויף, מלבד אולי הקעקועים. היו לו רק חמש המלצות בפרופיל, וכתב שהוא מטייל כבר שנה וחצי. הייתה רשימה של ארצות רבות בכל העולם בהן ביקר, ואילו כל ממליציו נשאו שמות גנריים כל כך, דייויד, מרתה, אדם, רִיק. הוא הצטלם על רקע מים, כאילו אינו מבחין במצלמה, זקן שחור סמיך ושער ארוך, רסטות מובהרות בקצוות, אולי תוספות, אולי לא. ושם משפחתו היה מַנְקִי. כינוי חיבה מן הסתם אבל מי מסכים שיקראו לו כך? ולפי המראה אף אחד לא היה מנחש שהוא אירופאי. מעל הכול, ציינה לעצמה ביבושת, מי שמעיד על עצמו שהוא מביא אתו קודם כל חיוך הוא בנזונה שחצן. 

ובכל זאת מרגע שראתה את הפרופיל שלו לא המשיכה לחפש וכתבה שתארח אותו בשמחה. יש לה ספה פנויה בכל חודשי הקיץ. לא כתבה שהיא חרדה להרחיק מביתה, שנסיעות הפסיקו לעניין אותה. לא כתבה ששמו לכד את עיניה והולם בליבה במכות רכות. כתבה שהוא הראשון שלה, וזה היה לגמרי נכון. כתבה שיש אפילו חדר שלם פנוי ולכן רק רעיונית הוא יגלוש אל הספה שלה, והוסיפה אייקון של סמיילי קורץ. ולאחר ששיגרה חששה שאולי זו רמיזה מינית מדי, מי יודע למה הוא מצפה. רפי הגרמני. 

כל מה שכתבה אמת. הדירה בקומה הרביעית ברחוב קטן ושקט ובמרחק הליכה לחוף הים, יש מעלית ומרפסת ובערבים יש אפילו בריזה נעימה. חוץ מבימי הקיץ הנוראים בהם האוויר עומד ואין לאן לחמוק מהחום. או מבשורות רעות.

רפי הגרמני, כך החלה לכנות אותו בינה לבינה, ענה אחרי יומיים. בוודאי בדק אפשרויות אחרות, כנראה לא מצא משהו יותר טוב. לא היה לה דבר מעניין לספר על עצמה ובקושי מילאה את פרטי הפרופיל ההכרחיים והתמונה שהעלתה הייתה מלפני שנים. כמה, לא טרחה לחשב. היא עומדת שם על הטיילת, וכולה פליאה וגאווה הורית, אל מול המצלמה, בגופיה וחצאית מעטפת דקיקה ושיערה מתבדר ברוח, מכסה חלקית את פניה אבל עיניה, זכרה, צוחקות ובהירות. רפי הגרמני שלח עוד כמה שורות באנגלית מגושמת, כתב שמגיע לתל-אביב בתחילת יולי, והוא שמח שהדירה קרובה לים כי הוא מתכנן לקחת קורס גלישה. לה אין מושג אם בחוף הקרוב מלמדים גלישה, ואין לה תובנות להציע לו בכל מה שקשור לים, לספורט או לבילויים בעירה. שלחה אייקון של בוהן מורמת וכתבה שרק ייתן לה התראה עם תאריך מספיק זמן מראש. 

באמצע יוני חשבה כבר לבטל את הכול אבל לא העזה להודות בפני חווה שהיא משתפנת. לא אחרי שהייתה גאה בה כל כך על תעוזתה, גם אם התקשתה להסתיר כמה מופתעת היא. חווה הייתה, אחרי הכול, היחידה ששיתפה במעט ממה שעובר עליה. גם אם באופן מדוד, מהול. עצור. חווה עמדה על כך שתרחיב את עולמה. היא בוודאי לא המליצה שתציע לזר גמור להתארח בביתה, בחדרו של בנה המת. בוודאי לא לאדם שנושא את שמו. 

בשבוע שלאחר מכן כיבסה את המצעים והמגבות 'של האורחים'. אלו שקנתה אחרי, כשאחותה וכל חברותיה ליוו אותה בפינוי בגדיו ונעליו, המצעים עליהם ישן, הכול מלבד חפצים אחדים שיעצו לה לפזר בכל הבית, והיא, בכהותה, באטימותה, הניחה להן, ואחר כך התחרטה. אבל את השקיות שהוציאו לקחו איתן ובחדר הזבל אליו ירדה בלילה טרוטת עיניים לא נותר דבר. עתה הוציאה מתוך הארון בחדר שנותר בו מעט מדי, את כל קניותיה שבהן ניסתה לפצות על הריקות ונערמו בקרקעית הארון ביתמות. פינתה מקום לאורח שלה ודחפה את כול שהוציאה לפינה בחדרה. לא הוציאה את מחבט הטניס ואת המצלמות שנותרו על המדף הקטן ליד החלון. לא פינתה מקום בספרייה הגדושה ספרי עיון משלה וכמה ספרי מסעות שאהב מאז היה קטן. 

בבקר היום שהיה אמור להגיע הרחיקה עד הסופר הגדול הרחוק מביתה וקנתה המון אוכל. שניצלים, ופרגיות, פסטה ופתיתים, שאפשר להכין מהם ארוחה בצ'יק, קורנפלקס וחלב משני סוגים, הרבה ירקות ופירות. וחטיפים מכל הסוגים. לא עצרה בעצמה ושמחה שליד הקופה  יושבת קופאית זרה שלא תשאל אותה מה קרה שהיא קונה פתאום כל כך הרבה. 

בשבע בערב התיישבה על הספה בסלון והניחה לפניה את האחרון של גרוסמן שחווה המליצה לה לקרוא. לידו כוס יין לבן שמזגה לעצמה לעידוד. עכשיו היה מאוחר מדי. היא הדפה את הדחף להחשיך את כל הבית ולהגיף את התריסים, להתחפר במיטתה ולהעמיד פני ישנה. כעבור זמן קצר שמעה את המעלית נעצרת בקומה וצעדים כבדים גיששו עד הדלת שלה. בלי צלצול אינטרקום מקדים, בלי לשמוע את קולו מלמטה, הרגישה שהיא אינה מוכנה. הפעמון השמיע את הדינדון המתמשך שהזכיר כל כך את השריקה שלהם ופעמים כה רבות החליטה שתדאג שיחליפו אותו, אך לא עשתה כלום. לגמה מהיין לגימה מהירה וניגשה אל הדלת. בתנועה חלקה אחת סובבה את המפתח ופתחה בתנופה. הוא היה גבוה מששיערה, ועל פניו המזוקנות היה חיוך. לַמַּרְאָהּ הוא הרכין מעט את הראש ואמר במבטא לא רע 'שלום'. 

'’Welcome אמרה ונחפזה להחוות פנימה, והוא צעד אחריה בנינוחות והניח את התרמיל איפה שהורתה לו, והלך אחריה למטבח והושיט לה חבילה מעט מעוכה ששלף מכיס התרמיל ולאחר שעמד על כך פתחה את עטיפתה וגילתה בתוך הניירות הרבים מקטרת חרס טירולית. והוא צחק ואמר שגם הוא טירולי והיא הציעה לו כוס יין. 

אז נחפזה והודיעה שהיא הכינה הכול לארוחת ערב והציעה שיתקלח ויסתדר, והראתה לו, כוס יין ביד, את חדר האמבטיה ואת החדר. ומייד נפנתה משם אל המטבח. טיגנה שניצלים, חתכה ירקות לסלט, הפעילה את התנור לאפות את תפוחי האדמה והסלקים שעטפה עוד קודם לכן בנייר אלומיניום בשלמותם, וכשנכנס ושאל איך הוא יכול לעזור הורתה לו לערוך את השולחן, כשהיא מראה לו איפה כל דבר נמצא. לרגע, כשהיה בגבו אליה חקרה במבטה את שיערו שהיה אסוף בפקעת מעל הטי-שירט הבהירה שלבש והגיעה למסקנה שזה לפחות אמיתי, וברגע הבא כשהסתובב אליה והיא הסיטה את עיניה והפנתה אליו את גבה הספיקה לתפוס את מבטו אומד אותה, ותהתה בת כמה היא נראית לו. אבל העיפה את המחשבה מראשה ומזגה עוד יין לכוסותיהם. וכשהכול היה מוכן עזר לה להגיש ושניהם התיישבו אל השולחן. אחד מול השנייה. רגליו, יחפות, במכנסי דייגים שחשפו קרסוליים שעירים, הושטו באלכסון הצידה וידיו, כהות ועטורות טבעות, החזיקו את הסכין והמזלג בקלילות והיא הקפידה לשאול אותו עוד ועוד שאלות על המקומות שהיה בהם, ולא ממש הקשיבה למה שאמר וניסתה להדוף את שאלותיו בתשובות סתמיות. אמרה שהיא עובדת בספרייה, לא אמרה שעזבה את עבודת המחקר שלה באמצע. אמרה שנולדה וגדלה בעיר, לא אמרה שכבר זמן רב שלא הרחיקה מעבר לשכונה. 

רפי הגרמני לא נראה זחוח כמו שדמיינה אותו והיא הרגישה שכל האנרגיה שצברה וליבתה בתוכה מיום שנרשמה לאתר ה couch surfing ועד לרגע הזה הולכת ומתנדפת ממנה. שללא מעטה של לעג, או זלזול, או כעס, לא תוכל לאפשר לו לישון בביתה. היא עדיין לא מוכנה. 

מכל המילים שהשמיעו באוזניה כולם מאז האסון, הפסיכולוגים שלרגע חשבה שיועילו לה, בני המשפחה שקיוו כל כך שתתאושש כבר והציעו לה לנסוע או לעבור דירה, או לעשות כך או אחרת, הכול מתוך כוונות טובות, זכרה דווקא את המילים של הספר שלה בשכונה הישנה, שאמר "עובדות קובעים במספריים", וגזר את שיערה הארוך והשאיר אותה קצרת שיער ומתולתלת. 

עתה שלחה ידה אל ראשה והתחפרה בין התלתלים, מסובבת אחד מהם על אצבעה האמצעית ופורמת ומגלגלת שוב ומניחה לתלתל ונשמטת מטה ואז שוב נוֹרֵית מעלה. ביד השנייה קרבה אל פיה את כוס היין אליה הקפיד רפי למזוג שוב בכל פעם שלגמה, ורוקנה אותה בלגימה אחת. 

"סורי רפי" אמרה כשהניחה את הכוס חזרה.

"אתה לא יכול לישון פה". 

הגבר הצעיר הרים עיניים חומות היישר אליה, קרוב כל-כך כמו שאף אחד לא עשה מזה זמן רב ונדמה לה שמבטו נעלב. כמו חיה קטנה שהוקמה במפתיע מֵרִבְצָהּ.

"איט'ס נוט יו" מיהרה לומר והתחרטה מייד על המשפט הבנאלי. 

"אני מצטערת" אמרה שוב, והניחה את שתי ידיה על השולחן לפניה, והן היו כשתי ציפורים שנפחו נשמתן. כבדות וחסרות חיים. 

על פניו של האורח עלתה הבעה שהיא לא ידעה לקרוא. אולי מעולם לא היה במצב כזה, אולי נזרק מיותר מבית אחד. אולי הניח שנשים בגחמנותן לעולם לא תהיינה מובנות לו. ואולי רק חשב היכן יעביר את הלילה. 

הוא קם לאט, ושלח יד אל הצלחת עם שלולית רוטב הסלט שנותרה לפניו. אבל היא הניעה בראשה. עיניה הפכו קשות וגופה נדרך כאילו מצפה לעימות או אפילו אלימות. אבל הוא, כילד נזוף שמט את הצלחת אל השולחן ונחפז אל החדר כשהיא בעקבותיו. בחדר תפסה בתרמיל ובמעט הדברים שלו שהיו פזורים סביב, דחפה אותם לידיו וחזרה ואמרה. "סורי, סורי, אני מצטערת". אבל קולה היה זוויתי ולא היה דבר אחר לומר. 

לאחר שנטרקה הדלת מאחוריו, חזרה למטבח ואספה את כל הכלים ששימשו להכנת הארוחה ולאכילה אל הכיור. עמדה בגב ישר ורחצה הכול בתשומת לב רבה, והניחה על מייבש הכלים וניקתה את השולחן מפרורים ומחתה מעל הכיריים כל סימן שנעשה בהם שימוש. ואת בקבוק היין הריק דחפה תחת הכיור. וכיבתה את האור במטבח וחזרה אל הסלון וכיבתה את האור וצנחה אל הספה. מותשת. דמומה. 

מהדירות סביב עלו קולות בערבוביה, דיבורים וגרירת רגליים ומוסיקה וטלוויזיה. ועוד קולות של אנשים. היא עצמה עיניים והשעינה ראשה אל המסעד. מן המרפסת עלתה בריזה קלה.