חומוס.

אימא שלי אמרה שכולם מיוחדים. כשהייתי קטן חשבתי שהיא משקרת, כי אם כולם מיוחדים, זה לא אומר שאף אחד לא מיוחד? 

אבל נראה לי שעכשיו אני מבין.

כי הייחוד שלך יכול להיות הדרך בה אתה אוכל גרגירי חומוס-קודם מקלף את הקליפה, ואז שובר את החומוס לחצי, ורק בסוף מכניס את הכל לפה ואוכל- זה מיוחד, אבל זה פשוט לא מעניין ומאוד אידיוטי.

אני חושב שאני מיוחד חומוס. האמת, אני לא אוהב חומוס, אבל אני משתמש בחומוס כמטאפורה. אני סוג המיוחדים שאימא שלהם מלטפת את ראשם ומתעקשת שהם בלתי רגילים ומשמעותיים, אבל ידה מלטפת בנחמה, לא בגאווה.

את, לעומת זאת, את מיוחדת באמת. הכל מיוחד בך, אפשר להביט לקהל של אלפי אנשים ולראות שאת מיוחדת. וזה לא רק בגלל התספורת האסימטרית, הצעיף האדום הבוהק, וגרבי תרנגולי ההודו. את כמו מגנט, את פשוט עומדת, אמיתית כל כך, ומיד אני רוצה בחברתך, כי אולי ככה, גם אני אהפוך לאמיתי יותר.

כל האנשים לפעמים נראים לי כמו חלומות, כאילו הם צפים שם, מצפים למשהו, ואני צופה בהם ויודע מה הם יאמרו ומה יעשו, הם מרדימים אותי. ואת, את כמו זריקת קפאין לווריד בזמן רכבת הרים, את השמש, את רק עושה מה שאת רוצה, וכולם מיישרים איתך קו, פשוט כי הם רוצים להיות בסביבה שלך.

פעם אמרת לי, "אני עצובה. תחבק אותי". וזה לא שאנחנו מכירים כל כך טוב, כאילו, אנחנו חברים נראה לי, אבל לא איזה צמד. אז אני חיבקתי, ושאלתי אותך מה קרה, אבל את אמרת לי שאת רק רוצה חיבוק. ואני ידעתי שאם היית רוצה לספר לי משהו, לא היית מעמידה פנים, לא היית מסוג האנשים שמעמידים פנים שהם יותר עצובים ממה שהם רק כדי שמישהו ישאל אותם מה קרה. אם היית רוצה שמישהו ידע שאת עצובה היית אומרת משהו כמו "תקשיב לי שנייה, אני עצובה, כי החתול שלי נדרס" ולפני שהייתי מספיק לחשוב אפילו איך אני אמור להרגיש היית אומרת "אני לא רוצה שתגיד אתה מצטער או משהו, רק תשאל אותי שאלות על החתול שלי בבקשה. שאלות כמו איך קוראים לו, ומה הכי אהבתי בו".

יש כאלה שיגידו שאת קצת שתלטנית, אבל אני לא. אני שאף פעם לא יודע מה הדבר הנכון לומר, ואיך מישהו רוצה שאנהג איתו. אני שמשקיע את כל מאמציי בלהקצין את מצב הרוח שלי, כדי שאנשים ישאלו אותי עליו, וכשמישהו סוף סוף עושה את זה, אני מתעצבן כי הוא אומר את כל הדברים הלא נכונים, ואז אני אומר את כל הדברים הלא נכונים, והכל מתחרבן. מערכות יחסים זה להיות במבחן בלתי נגמר, אנשים מצפים ממך שתדע מה לעשות בלי מילים או הסברים, כי אם היית מכיר אותם באמת, היית יודע. את לא מצפה מאף אחד שום דבר. אמרת לי פעם שאת יודעת שאף אחד לא באמת רואה אף אחד אחר, אף אחד לא באמת מבין את מי שסביבו, אבל למדת להשלים עם זה, אלה העובדות, ועכשיו צריך לשחק איתן כדי שיעזרו לך כשאתה צריך, אין לך זמן לבולשיט ומשחקים. 

אני הייתי מוקסם מהמסקנה שלך, אבל אחרי שתי דקות מצאתי את עצמי מחייך חיוך ענק לאורך כל ההפסקה, כדי שישאלו אותי מה משמח אותי ואני אספר להם על מה שהרגע אמרת לי. אמרתי כבר, אני מיוחד חומוס.

אני מניח שהילת המוות נותנת לך גם סוג של ייחוד. אולי גם את בעצם היית מיוחדת חומוס, ואני עשיתי לך אידיאליזציה בחסות הבוהק המסנוור של גסיסתך.

לפעמים אני גם מקווה שהייתי חולה סופני. כי אולי הסרטן זה מה שגרם לך להיות כל כך ישירה במה שרצית, אני לא בטוח כמה זמן ידעת עליו לפני שמתת, אני ידעתי רק בשבועות האחרונים, כי שוב, לא היינו צמד. ואז אני חושב, שסופניות נוטה לגרום לנו לחשוב מה אנחנו באמת צריכים, וכמה מיוחדים אנחנו באמת, היא מסירה מאיתנו את המגבלות בהבנה שאין מה להפסיד. המוות באמת מוציא מאיתנו את עצמנו הטובים ביותר. לא טוב בעצם, טוב זה רק במקרה שלך, אבל את עצמנו הקיצוניים ביותר.

אני כל היום מול הטלוויזיה, המחשב או הטלפון, לפעמים כולם ביחד. ואני בוהה במקרוגל כשהוא דולק, ניסיתי להשיג גם חומר רדיואקטיבי, אבל זה פחות עבד. אני מנסה לחלות בסרטן, להתפוצץ בקרינה כמו שמש, כמוך, אני מנסה להיות יותר כמוך. ואז ברגעים לפני מותי אוכל להיות קצת פחות חומוס, כי ימים בודדים בהם אני שמש עדיפים על פני חיים של חומוס.

זה ההספד שלך. אני מצטער, אני גרוע בלכתוב הספדים. את לא היית מצטערת, את היית אומרת שזה מה שיש, ואני כותב את ההספד הזה בשביל עצמי, לא בשבילך, כי את מתה. בכל מקרה אני לא עומד להקריא אותו בהלוויה שלך, אני לא באמת הכרתי אותך, ואף אחד לא יבקש ממני. אם את היית במקומי, בטח היית אומרת זין על כולם, ומקריאה את ההספד הזה כי את רוצה, וכי את חולת סרטן ואין לך מה להפסיד. חוץ מזה, אף אחד לא היה עוצר אותך מלהספיד את עצמך. אבל אני לא את, אני לא חולה סרטן, אני גם לא מגנט, ולא שמש, ואין לי גרביים של תרנגולי הודו, אני רק חומוס, ואני אפילו לא אוהב חומוס.