המרק

המרק / מיכל פרי

קולות עמומים עולים מהמדרגות, אורית מניחה רגל ועוד רגל באיטיות, מדרגה אחר מדרגה, מתנשפת עם כל תנועה, ידה הימנית אוחזת במעקה וגופה הכבד נשען על הקיר. 

"רק קומה שניה וכל כך קשה לי", עוד יום עבודה הסתיים עם האוטיסטים במעון.

"איך הם אומרים את המשפטים הכי נבונים והכי כנים בלי לדעת שאומרים משהו חכם" אורית מחייכת. שבע בערב וחשוך לגמרי. אורית מכניסה את היד לתוך התיק הכבד שלוקחת אתה, כאילו כל רכושה טמון בו. מחפשת את המפתח שניזרק פנימה כשעזבה בבוקר את הבית. התיק מלא בניירות, קבלות ישנות, סוודר שלקחה למקרה שיהיה לה קר, כריך שהכינה בבוקר ולא אכלה, הכל בערבוביה. תמיד היא מתייגעת עד שמוצאת את המפתח ויש פעמים שצריכה לרוקן את כל תכולתו, הפעם נראה שההשגחה העליונה כיוונה אותה והמפתח נכנס מיד לתוך כף ידה. רעש המפתח מסתובב והדלת נפתחת לרווחה.

"עבדת היום שעות נוספות."

"כן אימא", ממלמלת, כשהמפתח עדיין נעוץ בחור המנעול. אימא לבושה בחלוק מבד פלנל כחול, מתחתיו כותונת לילה דקה ופרחונית, לא מסורקת, עומדת מולה חוסמת את הפתח.  "למה נשארת, מאוד דאגתי, גם לא התקשרת להודיע" , פנייה המקומטות מתכווצות.

"אפשר להיכנס, אימא?"  בתנועה מבולבלת שרה זזה הצידה, אורית כמעט הודפת אותה כשנכנסת. דירת שני החדרים הקטנה של שרה מלאה בפינות נוחות. במרפסת הצרה והארוכה שמחוברת לסלון, על קיר אחד סידרה שרה ספריה גדולה ולידה שולחן כתיבה, סוג של פינת עבודה ובצד השני של המרפסת הניחה מזרון על הגבהה קטנה מעץ, משמש כמיטה, ממולו ממוקמת טלוויזיה. בין הסלון הקטן למרפסת תפרה ווילון כבד מבד כהה דמויי רקמת גובלן, עליו מודפסים פרחים צבעוניים בגדלים  שונים, הווילון משמש כמחיצה לכל מי שמתארח אצל שרה וזקוק לפרטיות. במהירות מגיעה אורית למרפסת, סוגרת אחריה את הווילון וצונחת לתוך המיטה עם הבגדים. שוקעת בתוך קפצי המזרון, מגע הסדינים הרכים נעים לה. איבריה מתרפים ועפעפיה נסגרים בכבדות, אפילו את הכאבים שהציקו כל היום אינה מרגישה. 

"אורית, אורית, אורית , יש מרק עוף נהדר ", שרה עומדת בפתח המרפסת, החלוק שלובשת פתוח והווילון מוסט לרווחה.

"אמא, אני לא רעבה, אכלתי בעבודה."

"חשוב שתאכלי."

"אמא, מספיק שמנתי מכל הכדורים, קשה לי לנשום".

"את חייבת לאכול, זה יחזק אותך."

אורית נאנחת, מסתובבת, מושכת את השמיכה מעל ראשה, המיטה מרגישה צרה ולא נוחה. קולות של נקישות, צעדים ואנחות מכיוון המטבח. הווילון הכבד לא מצליח לסנן את הרעשים.  "זה הכי מתאים לי כרגע", מתיישבת ומדליקה את הטלוויזיה, השלט בידיה, מחליפה תחנות.

"אורית" קריאה ארוכה וצורמת מכיוון המטבח.

"המרק מתקרר". 

"טוב, טוב אימא, אני באה", קול נפלט לאורית מהפה. מטבחה של שרה קטן אבל נעים, שיש קיסר ירוק שהורכב מעל ארונות מטבח ישנים, עליו כירים עם שתי להבות. בקיר החיצוני שבמטבח, החלון פונה לחצר האחורית שבין שני בנייני רכבת ארוכים. במרכז החצר מתנשא לגובה עץ סיגלון ענפיו כמעט נכנסים פנימה לתוך המטבח. עם רדת הלילה, הענפים נראים כמו צלליות כהות עוטפים ומסוככים על הבית. שרה אוהבת להאכיל את היונים שמתגודדות על העץ הרחב ומתחת לחלונה.  בצמוד לקיר, מוצב שולחן מרובע מעץ צבוע לבן, מספיק בקושי לארח סביבו שלושה אנשים. השולחן ערוך לסעודה, עליו מונחות שתי צלחות ולצד כל אחת כף, סכין ומזלג. במרכז השולחן צלחת שטוחה מפלסטיק כחול עליה פרוסות לחם מקמח מלא וליד חמאה טרייה, מלח ופלפל.  שרה עומדת, גבה לפתח, קשה לה לעמוד ואינה זקופה כשהייתה, ידיה חזקות ומיומנות אוחזות כף עגולה, בוחשת ובוחשת את המרק. אורית נכנסת בשקט.

"את פה" עיניה של שרה נדלקות.

תראי, תראי", בתנועה חדה מרימה את מכסה הסיר, פרץ אדים לבנים עולה לכיוון התקרה, ממלא את האוויר בריח חזק, מעורר את בלוטות הטעם.

"תראי, כמה יפה, הכל טרי, טרי, הלכתי לסופר במיוחד, הקצב ניקה את העוף, גם ביקשתי שיוציא את כל השומן."

אורית לוקחת מהלחם, פריך וספוגי, נושמת לתוכה את ריחות האפייה שעדיין שרויים עמו, מורחת שכבה עבה של חמאה, נוגסת ולועסת לאט. עיניה בוהות בצלחת הריקה שלפניה ולפני ששמה לב הצלחת מתמלאת במרק המהביל. שוקי העוף שהשחימו בבישול מתרווחים בתוך הנוזלים הצהובים, עם מגוון ירקות, גזר, קישואים, תפוח אדמה ובצל.  שרה מוזגת לעצמה ומתיישבת. ישבו זו מול זו, באוויר מהדהדים קול שריקת המרק נשאב לתוך החייך, לגימה, לגימה עם קולות נקישת הכפות לתוך הצלחות.

"איך בעבודה?" 

"הכל בסדר, אמא"

"רוצה עוד?"

"אפשר" , ושוב מתמלאת הצלחת, אורית גומעת מהנוזל החם, פיה לועס וגרונה בולע. האדים החמים עולים, שוטפים את פניה המאדימות, נכנסים לתוך עיניה שמתאמצות להישאר פתוחות. אדי המרק, זיעה או דמעות, היא לא מצליחה להבחין, רק טעם מלוח מתגנב לצדי הפה.

"הכל בסדר, אורית?"

"כן אמא, הכל בסדר."