Optimizer

אאאאההה.... אין כמו הקפה של הבוקר. 6 וחצי בבוקר ליתר דיוק, השעה שמחקרית הוכחה כשעה האופטימלית לקימה בבוקר. קפה שחור, חצי כפית סוכר ואני מתחיל את הרוטינה. יש לי 20 דקות לכתוב סיפור, אני כותב סיפור כל יום, זה טוב לשילוב בין החלק הימני לחלק השמאלי של המוח, מה שהופך אותי להרבה יותר יעיל בהמשך היום, במידה ואני לא מצליח לסיים אני עוצר ל 5 דקות וממשיך למחרת באותה נקודה. אח"כ אני עובר למשימה הבאה.

גיליתי מקריאה בספר The 5 minute manager ש 5 דק (אני אוהב לכתוב בקיצור אתם הרי כבר מבינים מה זה דק אז חבל על הזמן של שנינו) זה זמן מצויין במעבר בין משימות במיוחד אם אתה מצליח לשטוף כלים או  להכניס בגדים לכביסה ב 5 דק האלו. למעשה בכל יום יש לי 17 עצירות של 5 דק שבהן יש לי רשימה של משימות שמותאמות ל 5 דק עצירה.

כביסה, [10 צלחות + סכום או 15 כוסות וסכום], תשלום חשבון אחד, המשך הזמנה של הסופר באינטרנט, לחרבן,להכין רשימה למחר,מדיטציה, לאונן, צחצוח שניים + מי פה, להשתין + שטיפה של 7 כוסות. נו הבנתם יש אינסוף אפשרויות מה לעשות ב 5 דק ואם לא מכינים רשימה כזאת מראש אז הזמן סתם הולך לאיבוד על כלום.

אח"כ אני עובר על המיילים, אני מקדיש כל יום 4 שעות לעבור על המיילים. כל שעה אני עושה הפסקה של 5 דק. בשעה הראשונה אני מסווג את המיילים החשובים לתיקיית חשובים.אני אטפל בהם בהמשך היום  מיילים שאני לא מתכוון לעשות כלום לגביהם מועברים לתקיית לא לקריאה, מיילים שאני צריך לטפל בהם אבל אלו משימות קצרות מטופלים בשעה השלישית והרביעית. אז אני עושה את הפסקת 5 הדק' האהובה שלי לאונן.

פחח..איך נראה לכם שהפכתי להיות מי שהייתי, יזם מוערך, משקיע מחונן כזה שכל השוק עוקב אחריו בהשתאות וגבר נחשק באופן כללי? בלעשות פוסטים בפייסבוק כמוכם, בללכת לים עם חברים בשבת? או ארוחות שישי עם אשתכם וההורים? תמשיכו לפנטז ולהמשיך לקרוא תוך כדי עליי בעיתון.

בשעה אחת אפס אפס אני עוצר, זה הזמן לאימון גופני קצר. אני מערבב בין אימונים קצרים ואינטנסיביים שאחריהם אני מתקלח במים קרים לבין נסיעה מהירה באופניים תוך כדי הקשבה לפודקאסט. זו הזדמנות ללמוד משהו חדש ובימים שאני לומד באופניים (כך אני קורא לזה) מתפנות לי 45 דק שבימים רגילים אני מקדיש ללמידת משהו חדש. אני לומד עסקים, וכרגע משלים קורס בפילוסופיה של המלחמה. המלחמה עוזרת לי להיות טוב יותר וחד יותר בעסקים.

אחרי האימון זה זמן מצויין לאכול, בשר וירקות no carbs diet, זה מספק לי  הרבה חלבונים להמשך היום, בונה מסת שריר אחרי האימון וגם משאיר אותי ערני להמשך היום. זה הזמן לקפה שחור השני שלי + חצי כפית סוכר. זהו, גמרתי עם הקפה והסוכר להיום.

בין 3 ל 4 אני משאיר זמן לשיחות עם הציבור, תקשורת וכדומה. יש חבורה שלמה של מעריצים שעוקבים אחריי, אנשים שראו את האור והבינו שיעילות במאה ה -21 זה שם המשחק. יש מתכנתים שכותבים סקריפטים לבית החכם, הוראות איך לשלוח ולענות על מיילים. תוכנות שעושות דברים במקומי וכל מיני התאמות של יעילות יום העבודה. אני גם שומר על קשר עם עיתונאים הם מתים על המספרים שלי 3 אקזיטים בחמשת השנים האחרונות 64 מליון דולר ועוד היד נטויה, כולם רוצים לשמוע ולדעת איך אני עושה את זה וזה הזמן שלי בדיוק לשמור על קשר עם הציבור. הבעיה שראיון עם עתונאי יכול לא להגמר בזמן יש להם נטיה לשאול שאלות ארוכות, ואז עוד כמה שאלות אישיות כדי להבין עליי דברים שיסבירו לציבור איך אני כל כך מצליח. אז אני מתחיל את הראיון תמיד בלהגיד שאסיים אותו 15 דקות לפני הזמן שאני באמת מתכוון ואז כולנו מרוצים.

בשבע מגיעים הילדים מבית הספר והחוגים ואני מקדיש זמן איכות של שעה ו 15 דק איתם, זה כולל אמבטיות (30 דק) ואז הפסקה של 30 דק לענות על המיילים של הערב ושיחה קצרה לחוף המזרחי ואז סיפור באנגלית או במנדרינית לפני השינה (45 דק) יש להם גם ככה עברית כל היום. לא אפרט פה הכל משום שיש דברים שעדיין לא אוכל לספר וזמן הכתיבה שלי תיכף נגמר. יש לי סידור מיוחד עם אשתי אבל נשאיר את זה ככה. היום שלי ממשיך עד 11:45 ואז מקלחת ארוכה של 15 דקות ושינה. 6 וחצי שעות שינה זה הזמן האידאלי לאדם בגילי.

אחרי האקזיט האחרון חשבתי לעצמי...לאן זה הולך ? אקזיט כל שנתיים. פתאום אחזה בי ריקנות שלא יכולתי להסביר לעצמי..מה בסוף יוצא לך מזה, לאן החיים האלו הולכים, כך שאלתי את עצמי. המחשבות הפריעו לי בצורה לא רגילה, לא יכולתי לנהל את הזמן כמו שאני רגיל ,אז עשיתי מעשה חריג, לקחתי לעצמי פסק זמן של שבוע לחשיבה. ואז פתאום הבנתי. הבנתי, שאולי כל מה שחשבתי על החיים על מה שחשוב בהם, על הקשרים האישיים שלי, על הרגעים המרגשים שחוויתי, כל זה היה טעות. חייתי חיים לא נכונים, לא מלאים. פתאום ככה שחגגתי יומולדת 40 הבנתי שהחיים עוברים ואני חייב לשים לב אם אני חי את חיי באופן אותנטי, מחובר למי שאני שבאמת.

ואז נפל לי האסימון שאקזיט כל שנתיים זה פשוט לא זה. החיים קצרים מדי. אני בן 40 ואם אחיה עד גיל 80 זה אומר סה"כ 40 שנים, 480 חודשים, 14,600 ימים. זהו 14,600 ימים - כמה אקזיטים אפשר כבר לעשות ב 14,600 ימים? פחות מדי בקצב הזה זה בטוח. אי אפשר לעשות הכל באופן לינארי, צריך להתחיל לעשות דברים במקביל כדי להספיק יותר, הרבה יותר. 4 בשנה נגיד זה קצב הרבה יותר מתאים למי שאני היום.

אני שונא את זה שאני מתחיל לספור ימים, רוב האנשים לא סופרים ימים. מצד אחד הם מתייחסים לכל אירוע שקורה להם בחיים כאילו הוא הכי דרמתי סופי ובלתי ניתן לשינוי ומצד שני אותם אנשים בדיוק חושבים שחייהם לא יסתיימו לעולם ולכן דוחים את הדברים שבאמת חשובים להם לאחר כך. אחרי שיגמרו את התואר, אחרי שיגמרו עם המשכנתא, אחרי שהילדים יגדלו. ואז הם נהיים זקנים ונשארים להם 700-800 ימים מקסימום. בלי שהם אפילו פיתחו יכולת לעשות אקזיט אחד. אצלי זה לא המצב...אני פיתחתי את היכולת הזו ואני סופר כל יום.

כולם בוואלי הולכים לtherapy. גם אני. זה מגביר את היעילות בלפחות 25% ומונע שחיקה לאורך זמן. בזמן האחרון התרפיסט (אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע ל 45 דקות. ביקשתי לקצר ב 5 דקות כדי שיסתדר לי עם הימים שאני על האופניים ואז הזמן שמתפנה מלמידה מוקדש לפגישות שלי איתו) אמר לי להפסיק עם עניין הימים ושאני צריך לקבל את זה שהחיים שלי הם סופיים. שלכולם קשה לקבל את זה ולהרבה אנשים התקופה סביב גיל 40 מהווה נקודת מפנה שסביבה אנשים עושים שינוי מהותי בחייהם. זה תפס אותי בדיוק בזמן, פתאום הרגשתי חיבור כל כך חזק ואמרתי לו את זה. הוא הסתכל עליי מופתע אז אמרתי לו שהבנתי בדיוק על מה הוא מדבר ואז סיפרתי לו על השינוי שעשיתי לגבי האקזיטים. הוא הביט בי במבט שלא יכולתי לפענח אם הוא מעריץ או מפוחד אבל בגלל שתמו 45 הדק לא הספקתי לשאול. כשהוא הלך איתי לכיוון הדלת ראיתי אותו והוא נראה לי מודאג ואמר שאני יכול להתקשר אליו גם מחוץ לשעות הטיפול אם ארגיש מצוקה. לא יכולתי לסבול את זה, ההרגשה הזאת שאין לה מילים, ופתאום כשיצאתי מהחדר עברה לי מחשבה, חשבתי עליו...כמה שעות בילינו ביחד, מאות של שעות שבהן הייתי איתו בחדר הזה הרגשתי תחושה בלתי נסבלת של מחנק בגרון. נשמתי עמוק כדי להרגע ואז דמיינתי אותו, יושב בחדר הזה, מקבל רק מטופל אחד כל שעה, 850 שקל לפגישה, מספר מטופלים ביום, וכל זאת בלי שאף אחד רואה , בלי אפילו אקזיט אחד קטן. פתטי.