תורנות מיון

"תבטלי את התלונה"

השעה שלוש לפנות בוקר, יושב מולי קצין משטרה.

"תבטלי את התלונה.

גם ככה שום דבר לא קרה".

אני עייפה ורעבה,

חשבתי שאספיק לישון איזו שעה.

ומכל ההחלטות שיש לי להחליט, אני צריכה לבחור. לכל אחת יש מחיר.

כל החלטה לוקחת משהו. לוקחת זמן, לוקחת מחשבות, לוקחת לי אוויר.

"הבן אדם התנצל כבר, מבין שטעה, למה את כל כך קשה? אני חייב לסגור את התלונה.

את יודעת איזה סיפור זה עכשיו, לפתוח נגדו תיק, לנסוע איתו עד לתחנה?"

אני רעבה. רעב רע.

רעבה לשינה.

כואבת לי הבטן. כואב לי הכל (הקול?)

אולי אני צריכה עורך דין?

ובזמן שאני מתעכבת כאן יכולתי לאכול משהו מזין.

אני כבר יודעת מתי צריך להילחם ומתי יש להניח.

הנה, אני בסדר, לא נגרם לי נזק, שאפשר להוכיח.

עובדה, נשארתי במקומי.

לא ברחתי, לא עניתי, רק קפאתי

כשצעק אליי אישה שטן,

עמד מולי צמוד לראש

הבטיח שאותו מהמקום יתלוש.

אולי השוטר צודק ולא קרה כלום בעצם? הרי אפילו לא עניתי, אפילו לא אמרתי די.

אבל רגע, האם גם זו החלטה שצריך להפקיד בידיי?