אל-קודס
כשעומאר התיישב על המדרכה התחיל חברו לצחוק.
"ליש? ליש? אוסקוט יא אבן חלאל!"
הצחוק הדהד בסמטאות הרובע היהודי, מתגלגל מקיר לקיר ומגיע לאוזניהם של החרדים שעברו על פניהם במהירות.
לקום מהמדרכה ולתת לו אחת לפנים. זה מה שרצה לעשות. שישתוק, שיוריד את החיוך הזה מהפנים. שהצחוק האיטי שלו, שגומע לגימת אוויר ארוכה בכל פעם ומוציא אותה כמו אקורדיון, ייצר.
כעס מלובן שמתחיל בחזה, החום המתפשט הזה אל האיברים האחרים, איים לכלות אותו.
אבל הוא המשיך להסתכל על פרקי האצבעות שלו, על הטבעת עם אבן האודם שקיבל מסבא שלו שהשביע אותו לא להרים יד כשהוא עונד אותה. וכשהשחיל האיש הזקן את הטבעת על אמתו, מלמל עומאר הבטחה. עכשיו זה לא נחשב, עכשיו הוא לא סותם את הפה שלו.
עומאר ניסה להתרכז בסבא. אבל גם על רקע התמונה הזאת הדהד הצחוק של תאמר.
עומאר קם. תפס אותו בצווארון החולצה. תאמר בעד בו. "שו יא ראג'ל?"
התגרה בו.
תאמר בעט בו שוב. "שו?!" צעק חזק יותר. ידיו של עומאר נקפצו לאגרופים והוא התחיל להתרחק. לא משנה לאן. הנשימות שלו היו מהירות וכבדות והוא ידע שאחרים שומעים. הוא שמע את נעליו של תאמר מאחוריו, והגביר את הקצב. פונה בעוד סמטה, הולך על פני נשים יהודיות שהתגודדו מתחת לבית קפה, מחזיקות את צעיפיהן ולוגמות מכוסות פלסטיק גדולות. מביטות בו הולך לקראתן ומתחילות להתלחשש. חוזרות פנימה, מהר, לבית הקפה.
הסמטה הבאה שפנה בה הובילה למבוי סתום. הוא הסתובב ונעמד מול תאמר.
הנער היה לבוש במכנסי אדידס וכובע נייק וסווצ'ר שמכסה על גופו הצנום. בעיניים שלו השתקף הצחוק והרצון לריב, הצמא הזה לדם שעומאר הכיר כל כך טוב בעצמו.
הם רבו כל הזמן. אבל רק הפעם באמת רצה עומאר להצמיד אותו לקיר, ולהפיל אותו לרצפה.
ולבעוט בו עד שיאבד את ההכרה שלו וידמם מכל איזור בפנים שלו." "רוח' מין הון תאמר." תאמר התקרב אליו ושר. "אנא מיש מין הון, אנא מש מן הון, אנא מכל מכאן בס מש מן הון." הבחילה התגברה בקרבו. הזעם המלובן בחזה הפך לבחילה הופכת קרביים. בצעד הבא שלו תאמר כבר היה על הרצפה. הוא נלחם בחזרה אבל עומאר הצמיד אותו לרצפה וכפת את ידיו. "עומאר! עומאר יא אבן שרמוטה! אינת מת אל'יום יא עומאר!" הוא שמע צפצוף. מכשיר הקשר של השוטרים. הוא תפס את פניו של תאמר וזה הבין. הם התחילו לרוץ. מאחוריהם נשמעו סירנות וצעקות עילגות בערבית. הם רצו בתוך הרובע היהודי, אחד הוקף בריצתו את השני.
בצומת דרכים ראו את השוטרים סוגרים עליהם מכל הסמטאות. מכוונים אליהם רובים. "אנחנו אזרחי ישראל, אנחנו אזרחי ישראל," צעק עומאר לשוטרים.
"תרימו ידיים ותשכבו על הרצפה עכשיו!"
השוטרים הסתערו עליהם, מצמידים את ראשם למדרכות הנוצצות. כופתים את ידיהם כשם שעומאר כפת את ידיו של תאמר. צועקים אחד לשני בעברית. "תכניסו אותם לניידת!" על המדרכה ההיא כשראה את הפחד בעיניו של תאמר, הבין שסבא שלו רק ניסה להזהיר אותו, כל הזמן, מרגע כזה.