לידת המרבצה

לאבא שמול הייתה באסטה בשוק בעיר העתיקה, והוא היה מוכר שם נרגילות וכל מיני שטויות לתיירים. עשה כסף טוב שם עם החבר'ה הנוצרים שבאו לעשות את ה-ויה דלרוסות שלהם עם כתרי קוצים מפלסטיק וממתקים ומצלמות בשישי בצהריים, וכומר פרנציסקני אחד שלבוש בשיא הרצינות בתחפושת הנהדרת הזאת שיש להם ומוביל את התהלוכה. אבא עשה מספיק כסף כדי לממן לכולנו חיים נעימים ולשלוח אותי ואת מיכל לאוניברסיטה, ואפילו לפתוח לנו חשבונות חיסכון. כשהוא מת, ירשנו את הבאסטה שלו. כלומר, אימא ירשה אותה, אבל היא העבירה אותה אלינו וטסה לאמסטרדם עם החברה שלה דנה. אז אני עכשיו בן 28, עם תואר באנתרופולוגיה, עומד בבאסטה בשוק בעיר העתיקה ותוהה מה לעשות איתה. הגומחה הגדולה ריקה עכשיו. רק כמה כיסאות פלסטיק שנשארו מכמה ישיבות שעשינו עם החבר'ה פה, אחרי השבעה.

חמיד השכן שלנו מזמין אותי לקפה ואני יושב איתו קצת לשש בש. אני מכיר אותו מאז שהייתי ילד קטן, הוא כמו אבא שני כזה. הבטן שלו, שמאכלסת חולצת פסים ירוקים ולבנים, משתרבבת מעל הג'ינס שלו. ואנחנו מדברים באיזה מין ערבוב של שתי השפות שלנו, משחקים, ועושים ביחד סיגריה. באוניברסיטה עפו על זה שאני מדבר ערבית שוטף. האמת שזה קצת עיצבן אותי כי הם הניחו אצלי איזו עמדה שקשורה לזה. וכל אחד הניח שזו העמדה שלו. וכולם ללא יוצא מהכלל היו עמדות טרחניות ומעצבנות.

לאמשנה, איזה טיפוס עוצר לידינו, מבקש את אחד מהכיסאות, לשבת קצת לנוח. הוא איש צעיר עם זקן ומקטרת אלקטרונית. מדבר אנגלית במבטא אירופאי כבד כלשהו. אני אומר לו בטח. והוא יושב לידינו. מסתכל עלינו משחקים.

חמיד מציע שאעשה מחקר אנתרופולוגי על הפינה שלנו, תוך כדי שאני גם עובד שם לאיזו תקופה. ואעשה תואר שני או אפילו דוקטורט. אני שוקל את הרעיון. אני לא בטוח שיש לי יכולת לייצר מבט זר מספיק, שרואה מספיק. בית מרגיש כמו בית בכל תרבות שהיא. ובכלל, במידה מסוימת כל הרעיון הוא לצאת להרפתקאה בפינה אחרת של התרבות האנושית מזו שאתה כבר מכיר. גישה אחרת היא שנמצא מישהו שיעמוד שם בשבילי, או אולי ישלם שכירות. אנחנו שותים בירה מעורבבת עם לימונדה וורודה, אחת הסטיות שלנו, ואוכלים זיתים ירוקים וגדולים מאוד. הוא מעיף מבט בטלוויזיה שדולקת אצלו בחנות. אולי תמצא משהו לעשות עם אלה - הוא מחווה בראש ואני מסתכל. שוב מראים בחדשות את החלליות המרוסקות המשונות האלה שנפלו עלינו מהשמיים בשבוע שעבר. איזה איש עם חליפת עסקים נעצר מול הטלוויזיה. הוא מהופנט על ידיה, ואחרי כמה דקות מושך כיסא ומתיישב ליד הבחור עם המקטרת, נשען אחורה ושם את הידיים מאחורי הראש.

היית חושב שהעולם ישתנה לגמרי מרגע שנודע לנו שיש חייזרים ביקום. בטח מרגע שהם ירו עלינו. אבל וואלה, הנה יום שישי בבוקר היום, ואני יושב בדיוק אותו דבר כמו שבוע שעבר עם חמיד. והוא שוב פעם מנצח אותי. אני לא יודע מי המציא את המילה זורן, ומי החליט שככה קוראים למקום שממנו הם באו. אלה דברים שאנשים לא נוטים לחשוב עליהם, אבל בטח יש מישהו שאשכרה יושב איפשהו באיזה חדר וזה התפקיד שלו להמציא את החרא הזה. הרי היצורים המשונים האלה עם הזרועות התמנוניות שלהם לא באמת מדברים איתנו, נכון? הם כולם נפלו ומתו כשהורדנו את ספינת המוח. לא דווקא בגלל שהם יחידה ביולוגית אחת, או נחיל שחולק תודעה. יש כל מיני השערות לגבי זה. אבל מה יש לאנתרופולוג לחפש שם?

אולי תמכור. חמיד אומר לי. שווה הרבה כסף הספוט שלכם. אבל לא כזה בא לי למכור עדיין. זה המקום של אבא והרוח שלו עדיין פה בעיני. וגם מיכל בעניין של לעשות איתו משהו. אני לוקח שלוק מהלימונבירה שלי. מצד שני, גם לא בא לי להתחיל להתארגן עם ספקים ומשלוחים וארגונים. אני לא איש עסקים. אין לי כוח לבלגנים האלה.

בוא נעלה קומה רגע, מציע חמיד, ואנחנו עולים לפלטפורמה. זה טכנולוגיה שהכניסו קצת אחרי שנולדתי, כל פינה מורשית קיבלה אפשרות לפתוח קומה נוספת משדה אנרגיה קשיח שאפשר לכבות ולהדליק. משתמשים בזה בעיקר בשביל לקבל משלוחים עם רחפנים. אבל הרבה עולים גם כמונו בשביל לנשום קצת אוויר נקי יותר מידי פעם. אנחנו עולים ומשקיפים על העיר, נשענים על מעקה הרפאים. המבט נמשך בלי ברירה אל הגופה העצומה של החללית שהתרסקה ברחבת הכותל. אבל רק לרגע. אלוהים, כמה בקלות אנחנו מתרגלים. מעניין אם לזורנים האלה גם יש אלוהים, חולפת בי המחשבה לרגע, או שזה רעיון לוקאלי שלנו. משהו של הארץ. ואם יש להם, מעניין אם הוא מהסוג הקריזיונרי או אקסקלוסיבית אור ואהבה כזה. וואי וואי. באמת מעניין.

אנחנו מסיימים סיגריה ויורדים חזרה. ונעמדים בפליאה. הפינה של אבא שמול מלאה באנשים עם כיסאות.

הם סתם יושבים שם. חלק מסתכלים בטלוויזיה, חלק סתם נחים ומדברים. אפילו איזה אחד שנרדם על הקיר. נראים כמו איזה ציור של פונדק בימי הביניים.

שמע, חמיד אומר לי אחרי איזה דקה. הנה, זה יכול להיות עסק טוב. תפתח מקום שבו יושבים ונחים. זהו. אתה לא מוכר שתייה, אתה לא מוכר אוכל. מותר להביא מה שרוצים ולשבת. תעשה שיהיה נוח, שים טלויזיה שאפשר לבהות בה. שים מאוורר חזק לימים חמים. תיקח דמי ישיבה לפי שעה. אתה אפילו יכול לשים איזה כמה מזרונים מאחורה, שאפשר לשכב עליהם. אני מסתכל עליו בעיניים גדולות בזמן שהמוח שלי עושה אפלואד לרעיון ומצלצל כשהוא מגיע ל-100.

וואלה, אני אומר לו. ואנשים פשוט יבואו להיות פה אצלי באמצע היום שלהם. יכול לעבוד לדעתי. וגם אם לא, מה זה, בקושי יש לזה הוצאות. הוא מחייך אלי, מהנהן. פשש... אני שורק לעצמי.

מיכל מופיעה יחד עם החבר שלה מוטי. יורדים מכיוון החומוסיה של אפרים מסתכלת על הפינה שלנו במבט שואל ואני מחווה לה ככה ביד בואי בואי. יש לי משהו לספר לך.

חייזרים נופלים על הארץ מהשמיים, ובחדשות כבר מדברים על תחנת חלל שהם השאירו מאחורי הירח ושיש שם איזה מעבר תולעת או איך שקוראים לזה למערכת השמש שממנה באו. ומתווכחים בכנסת אם צריך ללכת לשם או לפוצץ את זה פשוט. ובאמת שיבושם להם לכל הרצינים האלה. אבל תכלס כל מה שרוב האנשים באמת היו רוצים לעשות זה לאכול משהו, להזדיין וללכת לישון צהריים. אפילו אם העולם מחר יתפוצץ. והם יעשו את זה אצלי. טוב לפחות את הדבר השלישי. כאן, במרבצה של שמול. פתוח מעשר בבוקר ועד תשע בערב. תפוסה מקסימלית 30 איש. מחיר לשעה - 50 ש"ח שווה לכל נפש עייפה.