הלב של דנה - חלק ג'

לפרק הקודם

למחרת בבוקר, עם עיניים אדומות ושורפות מחוסר שינה שלח גיל לאורית הודעת בוקר טוב. הוא נלחם ברצון העז שלו לברך אותה ברכה מחויכת במיוחד, כזו שלא תותיר מקום לספק כיצד הוא היה מעדיף לבלות את הבוקר הזה, איתה. אך מתוך התדהמה שהשאירו בו כל הכתבות שקרא בליל אמש, הוא שלח רק ברכה לקונית וקורקטית מאד. אורית ענתה לו מיד, היא ניסתה לשמור על מענה רגוע אבל גיל יכול היה להרגיש את החיוך שהסתתר מאחורי התשובות הקצרות שכתבה לו בטלפון. הם קבעו להיפגש לקפה אחר הצהריים, לאחר שהיא תסיים את כל מחויבויותיה בבית הספר ולו יהיו לפחות שעתיים עד שיצטרך לצאת לשמח את הזוג המאוהב של הערב. 

 בית הקפה היה כמעט ריק, כמה אנשי עסקים שקבעו פגישות עבודה לא מחייבות, רק הם והמחשב הנייד שלהם. גיל הביט בהם וריחם על העבודה חסרת הריגוש שבה העבירו את ימיהם. הוא נזכר בתעודת הסיום שלו מהפקולטה לכלכלה שחיכתה שיתלו אותה על הקיר סופסוף. מזל שלא נכנעתי אז בסיום התואר ללחץ של ההורים להישאר במשרד האפור ההוא, הייתי משתגע בטוח, רק אני והדוחות הכספיים כל רבעון. אבל איזה קפה בן זונה היה שם.  טעמי הקפה המפנקים של מכונת הנספרסו המשרדית ויתר הפינוקים במטבח כבר מילאו את פיו ברוק, הוא כבר יכול היה להריח את ריח הקפה הטרי והבטן הזכירה לו בקול תרועה רמה כי עדיין לא אכל כלום היום. אורית חיכתה לו בשולחן פינתי, גבה אליו, זקופה וזוהרת. הוא הקיף את השולחן בו ישבה ולא הצליח שלא לחייך אליה. 

"תהייה חייב לסלוח לי, לא הספקתי לעבור בבית ולהחליף בגדים, אני עדיין עם בגדי עבודה" אורית אמרה מתנצלת וסידרה את שערה הפזור מאחורי אזניה. 

גיל השתדל לעצור את שטף התמונות שרצו לו בראש באופן בלתי נשלט, הוא דמיין אותה נמסה בין זרועותיו, מחייכת אליו כאילו הכירו מאז ומעולם ולא רק לפני שבוע. "אז מה אני חייב לדעת עלייך כדי שתסכימי לצאת איתי באמת?" גיל שאל מיד אחרי שהמלצרית הניחה את ההזמנה שלהם לפניהם. 

אורית הזדקפה בכסאה והביטה ישר לתוך עיניו "אני אוהבת להיות מורה, זה הדבר היחיד שרציתי ללמוד. אני חושבת שאני מורה טובה, אני מצליחה להגיע לתלמידים שהיום לא מעניין אותם שום דבר שלא נמצא על הנייד שלהם. אני מוכנה לסבול את התככים והרכילויות בחדר המורים תמורת: "תודה" של איזה תלמיד שעזרתי לו ללמוד למבחן או הקשבתי לבעיות שלו בבית או עם החברה". היא לגמה מהקפה והמשיכה לדבר: "הגעתי לכאן אחרי פרשה מאד לא פשוטה", גיל ראה כמה קשה לה להמשיך. היא נאבקה ובלעה את הרוק והמשיכה: "בית הספר הראשון שלימדתי בו מיד עם סיום הסמינר היה התיכון שאני למדתי בו, התיכון הדתי באופקים" גיל הבחין רק עכשיו שגם עתה היא לובשת שמלה, ממש כמו בפעמיים הקודמות שראה אותה, אך הוא לא רצה לעצור את שטף דיבורה. "גדלתי בבית דתי, לא משהו חרדי קיצוני, אבל שמרנו שבת, כלים נפרדים לחלב ובשר ולא היה לי ספק שזו הדרך הנכונה לגדול וללמוד. שמחתי שקיבלו אותי והתכוננתי לחנך את י'4, הכיתה הראשונה שקיבלתי". אורית השפילה מבט, ניגבה את כפות ידיה המזיעות וחיפשה תנוחה מתאימה להניח בה אותן. "שנת הלימודים התחילה ללא בעיות, כמו בכל כיתה היו שם תלמידים מצוינים שבאמת לא נזקקו לשום עזרה, והיו כמה שסימנתי לי שצריכים עזרה נוספת. אף אחד לא הנחה אותי מה נהוג, או מה מקובל, פעלתי לבד לפי מה שאני מאמינה בו גם היום. התחלתי לתת שיעורים נוספים בסיום יום הלימודים לשני בנים. כשעברתי עם היועצת על התיקים האישיים שלהם הבנתי כמה עמוק הפער שהם סוחבים, הם בקושי קראו ועל יתר המקצועות בכלל לא היה על מה לדבר. הם הגיעו תמיד עם ריח סיגריות ספוג בבגדים וחצי מהשיעור התבזבז רק על לנסות למקד אותם. די מהר הם שלטו בקריאה והאווירה היתה קלילה יותר. הרגשתי שהם סומכים עליי וחשבתי שזו הצלחה גדולה. בשיעור דיברנו וצחקנו, הם סיפרו לי על הבית שלהם, על החברים, על חברות. אני הקשבתי וניסיתי לייעץ לפי הבנתי. היום אני יודעת שהייתי צריכה לעצור ולא להמשיך, לא לתת להם הרגשה שאני חברה שלהם, אבל אז באמת האמנתי שאני עוזרת במקום שאף אחד אחר לא עזר. השיעורים הלכו והפכו פתוחים ולא רשמיים. בשיעור האחרון שהעברתי להם, הם הגיעו מחויכים וצחקקו כל השיעור, ניסיתי להבין מה קרה ואפילו חשבתי שאולי הם שתו לפני השיעור. לימדתי על תקופת בית שני כשפתאום נמאס להם, הם התחילו להתפרע בכיתה ולצעוק שזה הכל שטויות ובכלל בשביל מה להתאמץ, קמתי וניסיתי לעצור אותם מלצאת מהכיתה. הם כמובן היו גבוהים ורחבים ממני, אחד מהם חסם אותי ותפס אותי בכתפיים" גיל ראה דמעה מנצנצת בזווית העין של אורית, הוא כבר ידע מה היא עומדת לספר, אך רצה לשמוע את כל התיאור בקולה. "צעקתי עליו שיעיף את הידיים, שמרנו נגיעה אז, הוא רק צחק לי בפרצוף. השני בינתיים הצמיד שולחן לדלת וחסם את היציאה. הם התחילו לגעת בי ולנשק אותי בלי שרציתי, בכיתי וניסיתי לצעוק אבל לא הצלחתי לשמוע את עצמי צועקת, אז אני לא באמת יודעת אם מישהו אחר שמע אותי. רק אז ראיתי שאחד מהם מצלם את הכל בנייד שלו. מה שנראה אחרי זה בבית המשפט כמו נשיקות וחיבוקים היה בעצם אונס" את המילה האחרונה אורית כבר אמרה בלחש וקולה נדם. 

לגיל לא היה צורך שתמשיך לתאר את פרטי אחר הצהריים ההוא באופקים, העיתונים עשו אז עבודה יסודית והוא כבר דקלם את המשך התיאור מהחומר הרב שקרא אתמול בלילה. הוא זכר את פרטי העדות שאורית חתמה עליה בבית המשפט כולל תיאור האונס הברוטלי, צילום והפצת התמונות לכל ילדי השכבה. הוא קרא על ההשעיה המידית שלה מחינוך הכיתה ומלימוד בכלל. הוא לא הבין מניין מצאה כוחות להילחם על חפותה ולהוכיח שהיא היתה בעצם הקרבן ולא המורה שניצלה ילדים תמימים כדי לספק את סטיותיה המיניות כפי שניסו לצייר זאת עורכי הדין של הנערים במשפט. הוא עבר לשבת לצידה, קרב את הכיסא שלו אליה עד שיכול היה להקיף את כתפיה, ולהרים את סנטרה אליו.

"אני מאמין לך אורית. אני פה בשבילך, לא אתן ששום דבר רע יקרה לך", הוא שמע את עצמו אומר לה. היא הניחה את ראשה על כתפו, הוא הרגיש את דמעותיה צונחות על חולצתו ואת כתפיה רועדות בקצב יבבותיה החנוקות. הוא פחד לגעת בה, פחד להפחיד אותה ובעיקר לא רצה שהרגע האינטימי בינהם ייגמר.

לפרק הבא