קץ כל בשר

0.

אני יושב על כיסא רעוע, על סיפון כלאי החדש, ומתבונן בידיי הפצועות. אותן ידיים מצולקות, מכוסות יבלות, אשר בנו את מעון העץ הצף הזה, הקללה שנושאת אותי ימים ארוכים על פני הארץ -- זו איננה עוד.   

שלוש מאות אמה אורכה של התיבה, חמישים רוחבה, ושלושים קומתה. אכן, הקדשתי ימים רבים לכריתת העצים והרכבתם יחד. אני נזכר, בבירור, צלול עתה כפי שלא הייתי מעולם – כיצד עם לילה הגיעה אליי הבשורה. דבר מה הקים אותי משנתי. כסהרורי הקם משנתו, לא הייתי ער וגם לא הייתי ישן. אך ידעתי כי עליי לגשת אל החלון ולהתבונן בעלטה שעה ארוכה עד כי אדע שכוח גדול ממני, קולו של היקום או אדוניו, מתבונן בי בקשב רב בעלטה זו. תחושה קשה, הופכת בטן, שדבר מה השתבש בעולם זה אשר אני ואחיי אורחים בו.

זמן רב בניתי תיבה זו כעיוור, בצייתנות מוחלטת, כאותה נמלה העושה את דרכה אל הקן במסלול נתון מראש. בערבים הייתי שובת ממלאכתי, מניח את ידיי הדואבות על ברכיי וצופה השמימה. תוהה מהו הכוח אשר מתווה לי דרך זו ופוקד עליי להמשיך במעשיי. הייתן שיש מי ששומר עליי בעולם אכזר זה? לקראת השלמת המלאכה שאלתי את הדמות הזו, שאליה הייתי שב ופונה בשאלות על החיים הללו שלי, מהי תכליתו של מבנה מורכב זה. ועדיין, בכל ערב השיבה העלטה את פניי ריקם. וכך הייתי ממשיך להתבונן בירח העולה, מוסיף עוד קרש למדורה, ומייחל שביום למחרת אסיים או אקבל תשובה שתיישב את דעתי.

ביום מן הימים מחשבה החלה מקננת בראשי. מדוע עליי לסבול? 

ולראשונה, לראשונה מאז הגיתי בקול מחשבותיי ושאלתי אותו בפירוש מה פשר הדברים – ענה לי. "וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע." (בראשית ו, יז). 

או-אז נפתחו שערי שמיים בשומעם את הבשורה, והענישו את הארץ במטר צולף אשר הקשה על כל מלאכה, החריב כל בית, וכפה על חידלון המהלך התקין של החיים. אכן, במו אוזניי שמעתי על עלילותיהן המכוערות של בני האלוהים, שחשבו עצמם לעליונים על בני האדם, וידוע-ידעתי שהם הביאו עלינו את הקץ המוחלט. יצורים אלו היו סבורים כי הם מעל לטוב ולרע, קשרו לראשם כתרים וכך עשו את כל אשר עלה ברוחם. חטפו את נערות החמד, הרשו לעצמם לקחת נשים מכל אשר בחרו. ואני עוצר ותוהה, האם יש נורא מכך? לקרוע נערה מביתה, להפוך אותה לשפחה ולהטיל עליה עונש נצחים. אינני מבין כיצד יכלו לבוא לידי ביצוע הדברים. הם הביאו לעולמנו הפשוט חופש והפקרות שלא יעלו על הדעת.

כן, אני נזכר היטב בימים שבהם הבשורה הרעה הילכה מעל ראשי, טרדה אותי כפי שדבר אחר לא טרד אותי בחיי. מכתבים שנשלחו המשיכו לתאר את הרעה שהתחוללה בארץ, ואני עצמתי את עיניי ושאלתי את אלוהיי: מי יושיענו?

1.

בטרם כיסה אותנו המבול, ישבתי ולא הפסקתי להרהר במחשבת שווא אחת: מדוע אני מכל בני האדם נבחרתי לבנות את מפלצת העץ שתושיעני?

ישבתי. ישבתי על הכיסא הרעוע בביתי הקטן. היום הכנסתי את בעלי הפרסות לבטן התיבה, ומאז היטיתי אוזן לפסיעותיהם הלוך ושוב בבטן התיבה, האזנתי לבכייה הדומם של אשתי, צחוקם הזך של ילדיי, רחש הים המושחת – וחשתי מרירות שאין כמותה בכל היקום הזה. דממת המוות ששררה בחוץ, "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ." (בראשית ז, יא). אכן. אשתי וילדיי נתנו לי את הסיבה היחידה לביצוע מלאכה זו. הניחו תחבושת מטולאת על הספקות שלי, שלא חדלו מלדמם מדי בוקר כשקמתי ואספתי את בעלי החיים, זוגות-זוגות. בן זקוניי היה נשכב במיטתי מדי לילה וחיבקני כדי שלא אהיה לבד. ואני, רואה בו חסד גדול, ליטפתי את שיערות ראשו בחשיכה התהומית הזו, על רקע הגשם – והכרתי את עצמי להירגע. להירדם. לנשום. 

בתיבה היה לוחש לי (בטרם היה נרדם) דבר מה שהיה מטריד אותי מאוד: "אבא, זאת לא הייתה אשמתך." 

ואני נאלצתי להקשיב לו. 

אך לא הייתי מסוגל להוציא את התמונות ההן מראשי, את זעקות המוות שנשאו בני עמי ואחיי אל השמיים כשהמבול שם קץ לחייהם.

3. 

כבר זמן רב אינני סופר את הימים. יום דומה ללילה, והתקווה היחידה שנחה בליבי היא שילדיי יזכו לראות עולם טוב יותר. באוויר עומד ריח של שינוי. אני ניגש אל האשנב הבודד הנמצא בחרטום התיבה ומושיט יד אל אוויר העולם, משלח עורב ולאחר מכן יונה. הזהיר אותי אלוהיי שלא אגש אל החלון בטרם יבוא אליי סימן. ואכן, פחדתי עד מאוד. אך עם שחר קמתי, וידעתי שזו העת לשלח מעליי את העורב, שיבדוק האם עוד קיימת יבשה. אך לא הוא, אלא היונה, שבה אל ידי, מתעופפת בקלילות לעת ערב ובידה עלה של זית. לבבות החיל שפקדו את התיבה קמו לתחייה, בערב זה.

4. 

מסביב גופות אדם, חיות מתות, בתים סחופים, הצונאמי האדיר סחף איתו הכל. ייאושו של האלוהים נוכח בכל, האכזבה עודנה ניבטת בכל מבט אשר אני נושא אל עבר האדמה המצולקת.

אך עם רדתנו מעל התיבה שהפכה זה עתה לביתנו היחיד, כך חשבתי, אני בוכה ויורד על ברכיי, מנשק אדמה לחה זו. פגיעותה ועצבותה ניכרות בנקבוביות הקטנות, במרקם הימי. אני שומע את קולו של אלוהים, המהדהד מסר של פיוס, ומכריז כי לא יוסיף עוד להכות את הארץ. אני מתחייב להיות אחר מהם, בי נשבעתי שאתקן ואכפר על העוול שנעשה לאדמה. לא למעני. גם ילדיי יורדים על ברכיהם וקובעים מבט מלא רוך ותמימות בארץ המצולקת הזו שנחרבה. ואינני יכול אלא לטלטל אותם ולצוות עליהם לציית לקריאתו של אלוהיי, "פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (ט, א). הדמעות צורבות, אבל התקווה שבה ומקננת בלבי לשמע ציווי זה. אני מתבונן בהם עומדים מול חורבות חיי, ומקווה כי הם ישכילו לתקן בחייהם את מה שידיי וידי בני דורי הרסו. 

והדמעות צורבות בעיניי הזקנות. הציל אותם אלוהיי מקץ כל בשר.