מה הטעם?

אני תמיד הייתי בטוחה שאף אחד לא יקח אותי כי אני דורשת יותר מדי עבודה ואנרגיה, נו אחת כזאת שלוקחת את כל האוויר שבחדר, שמשדרת שתמיד הכל בסדר. מסודרת ומתוקתקת מבחוץ אבל מבפנים הר געש מתפוצץ. ואז ראיתי אותו שקט ומופנם עם כריזמה מאופקת כזאת ואמרתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. 

מישהו שיאזן את המאזניים, מישהו שישלים אותי כמו זוג גרביים. האביר על הסוס הלבן שיבוא להציל אותי מעולם הרווקות החסר תכלית ופשר, האיש שבזכותו יהיה לי קשר. קשר למישהו ומשהו בעולם, תהיה לי טביעת אצבע בדיוק כמו כולם.  זה קרה כמו בסרטים, התנגשנו עם הספרים בספריה. או יותר נכון התנגשתי בו בכוונה 

הרגשתי ניצוצות באוויר, הוא אהב אותי ואני אותו כמו שמעולם לא אהבתי, כי  באמת לא אהבתי הוא היה הראשון שלי, הראשון והאחרון. חבק אותי באהבה בלי שום מקום לנשימה, היו לו משפטים כמו "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל".שבועיים אחרי הוא כבר הכריז שאני האישה של חייו ושהוא רוצה להתחתן איתי, הוא היה לחוץ רצה כבר טבעת, עכשיו ומהר. ואני? אני הייתי שיכורה מאהבה, ואמרתי איי דו  הוא אהב אותי בדיוק כמו שרציתי שיאהבו, חיבק את החוסר ביטחון שלי , והצחוק המוגזם, והכיל את החולשות והצרכים והיה פשוט הוא, רגוע, שליו ותמיד מכיל ועוטף וליטף ופינק ולי לא נותר אלא להתעטף, ועוטף ועוטף ועוטף. עד שהתחילה להגיע תחושת המחנק, לא ליציאות, לא לטלפונים ולא למסעדה שמגישה שם אנטריקוטים. 

מתקשר כל דקה, כל שניה. קנאי לחירות שלי ובודק אם גבר נמצא בסביבתי. ואם כן מתחיל להטיח בי שאני לא נאמנה, ואיך אני רוצה להיות בכלל אישה נשואה? ואני הייתי חייבת אוויר כשהמצב החל להחוויר. אז יצאתי, והפגנתי לבחוץ שהכל ככ בסדר. שהכל נשטף ונמחק. ויש קצת קשיים אבל ככה זה זוגות בשלבים הראשונים. אז מה שלומך? אוו שלומי מצוין, אני זורחת לידו הוא עוטף מכיל ואוהב, ואף אחד לא שם לב לתמרור שהחל להבהב. תמיד חיך לשכנים במדרגות, ועזר לסבתא לסדר את הקניות. גבר נורמלי כזה, תקין פשוט גאווה לאמא הפולניה. וכולם התאהבו בו ואני התאהבתי בתחושה שזכיתי להיות לו לאישה. שכרנו דירה ואנחנו כבר ממש מתקדמים  מי יודע אולי יצטרפו אלינו עוד מעט כמה זאטוטים. אני הרי לביאה ויכולה להתגבר על הכל, אז הוא קצת קנאי , אחרי החתונה זה יעבור ודאי. תסבירי עכשיו לכל העולם שהכרת פסיכופת, קנאי ואובססיבי שנכנס לאמוק של התקפי זעם והיסטריה, כשבחוץ הוא רגיש מכיל ואקטיבי מנהיג שמוביל אימפריה של האנשים הפשוטים וטובי הלב שרק רוצים להשתלב ולשלב. האכלתי את עצמי בשטויות והמשכתי לעטות את המסכות .מבפנים האור שלי כבר כבה, כי האנרגיה נגמרה. וקרני השמש נשארו בפנים, כי יש מי שדואג אותם להקטין. נבלתי מיום ליום, והאוויר בחדר התמלא כי לא לקחתי אותו אלי בחזרה. הרי אני האשמה, צריכה לתת לו יותר פרגון ומילה טובה כי הוא בטח מרגיש בחסרונה. אני חייבת לפנק אותו יותר, חייבת מהר לאלתר. הוא הרי הגבר של חיי, צריכה לספק לו את כל  המלאי. התחתנו בחתונה הכי שמחה שיכולתי לבקש, והייתי לבושה בלבן למרות שבתוכי הרגשתי בור שחור עמוק,  והוא שבר את הכוס והייתה לי הרגשה שזו לא הכוס היחידה שתישבר. אבל תמיד אמרתי לעצמי שלא סתם התאהבתי בו.  שהוא מכיר אותי הכי טוב מכולם ואוהב אותי עד סוף העולם. "את לא יודעת לשתוק,  את תמיד חייבת לענות" הוא צעק עלי שבוע אחרי החתונה ואני ניסיתי להישאר מתונה. עקרת בית מצליחה- מכבסת, מאכילה מנקה ומטאטא רק שלא תבוא הפצצה. ניסיתי תמיד להשאיר את המים שקטים ולא להבעיר את כל המצברים. שלא יבוא הגל שישטוף את הכל שלא יתפוצץ הצונאמי של הרגשות ובתוכי יטבעו גלים של תקווה. ראיתי שני פסים כחולים על המקל, וצעקתי מאושר הרי ילדה יכולה רק להקל. היא תהיה חלום שמתגשם, תוסיף אושר למקום קודר. לא חשבתי עליה לרגע, למה לה לגדול במקום כזה, שיקרתי לעצמי שהכל יסתדר והוא יהיה אבא מדהים, ושכל חלומותיה יעזור לה להגשים,  שיגיד לה את המשפט הקבוע והממיס שלו-  "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל", ושנהיה סוף סוף מאושרים, בדיוק כמו כל האחרים. והחלו להגיח כל מיני תמרורים- זו רק ההתחלה, הוא בלחץ מהמחויבות שיקרתי לעצמי, אולי זו אני, אני האשמה, הרי לא נתתי מספיק אהבה אחרי החתונה אולי הוא הרגיש בחסרונה. 

אז נתתי אהבה בלי די  והוא דחה אותה בהשמצה שאני סתם מנסה להתחנף כדי שדעתו לא תיטרף. וזה תפח וגדל וגדל ותפח, ולא היה יותר מי שמרים אותי כי הוא כבר נשמר לאדם זוועתי. הילה הוסיפה מהילתה לביתינו, ופתחה את חלון הרגש בקרבינו. הייתי כל היום סביבה כדי להשקיט כל להבה, שמתפרצת בי של פקפוק, וזלזול ורצון ללכת, כי עכשיו אני מחויבת יש ילדה בסיפור ואמנם זה לא סיפור סינדרלה אבל ממתי אנו חיים באגדה, החיים הם רצף של תסכול ומעט תקווה. הוא גידל וחיתל והיה אבא למופת, אך לעיתים היתה תחושה שעוד מעט הכל הולך להתפוצץ. ורציתי ללכת ולקחת את הילדה כי הרגיש לי שהצונאמי קרב ובא, הוא קלט את רחש הגלים נעל את הדלת והפכנו לחיילים. לא אפשר לצאת ולהיכנס ואני עכשיו בזכוכית מגדלת. שימנתי את הדלת החורקת שאצא בשקט בשקט. כשסובבתי את המפתח לעבר החופש, הוא כלא אותי בידיו והיינו שוב יחדיו.

נכנס בו הדיבוק, והורידים במצחו התנפחו וכוחותי כלו, וידעתי שהוא הגיע לקצה. הוא הכה ובעט בי, משך לי בשיער, שבר על גבי מקל של מטאטא, ואת הכוס של החתונה.  הכל התנפץ לרסיסים, רסיסי תקווה להתחלה חדשה בלי קנאות ואימה. כשהוא קרב לעברי עם מספריים, חטפתי אותם, והוא משך לי אותם מהידיים. והייתי במקום שבו הפחד שולט, אין שמחה ואין מחשבה רק פחד משתק. ונפלה לה טיפה ועוד אחת ועוד אחת, עד שנשארה טיפת הדם האחרונה ואני התמלאתי בים של דמעות אדומות, של תקוות נואשות, של אכזבות, של החלומות למשפחה המושלמת, של האמא המדהימה שאהיה לילדי, הרי זה לא ככ הגיוני הרי אני לא יודעת אפילו לדאוג לעצמי. נזכרתי במשפט הקבוע שלו "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל", אז כעת אני מול הים האדום, יש לי אותך ואין לי כלום. איך קרה שזה האיש אשר לו נשבעתי אמונים, שזה האיש שאיתו הקמתי משפחה? איך זה שדווקא הוא פגע בי הכי קשה שאפשר? איך לא הקשבתי לנורות האזהרה כשהוא כיבה את האור בתוכי? איך אני נשארתי קפואה ולא עשיתי דבר ואיך זה שהוא הלך והשאיר אותי עם סימנים כחולים, בלי יכולת לעשות דבר, הרי מי לא יאמין לאלוהים?עוצרת את דמי ומניחה את הילה מתחת לקילה כי שם לא יכלה להסתכל על המאורע, זה המקום הבטוח עבורה. שם יש את קרני השמש המסתכלות לעבר הים, והרי אני "נשבעתי מול הים הכחול אם יש לי אותך אז יש לי הכל"  וכשחזרתי מהמקלחת, הייתה קילה קלה עם קרני שמש מאירות וים כחול אבל בלי הילה.