פצצה מלוכלכת: רצח מדרגה ראשונה

אחר צהרים ניו יורקי אחד בחדר הכושר באיסט וילג', הכרתי בחור טורקי שמנמן עם בייבי פייס מתוקות, ושמו היה פרחן אקבר. בחישוב מהיר, הבנתי שבעברית השם שלו יהיה "פלצן אדיר", אבל אמרתי, "ניחא". ובאמת, אחרי הסקס הראשון בדירת הסטודיו שלו ברחוב תשע בין השדרה הראשונה לשנייה, פרחן שאל, "אתה אוהב אותי?" והתבונן בי בעיניו הגדולות והחומות. כשעניתי "ברור", הוא שיחרר נפיחה אדירה שכמעט שברה את המיטה.

הייתי מזועזע. המיטה רעדה בקרשנדו חזק כל כך, שהייתי בטוח שתיכף ייווצר חור ברצפה וניפול לדירה של השכנים למטה. מעבר לכך, צחנת הפסוליה הטורקית שנפלטה בקול צרחות איסלמיסטיות מאחוריו הבשרניים - רצחה אותי בדם קר. בשנייה אחת עברתי מלב מנהטן הנוצץ לסמטה מלוכלכת בקצה הבוספורוס, בשקיעה. שמעתי נשים זרות מקללות בטורקית וראיתי כמה שחפים. ניחוח המעיים החריף הדליק אותי מינית אך דחה אותי באותה מידה. קונפליקט השתלט על נפשי: ללכת או להישאר? להתחיל רומן עם הפלצן האדיר או לברוח כל עוד נפשי בי? שכבתי במיטה הגדולה, שחוט לגמרי. פרחן היפה לא התרגש. הוא נישק אותי בשפתיו הבשרניות, הסתובב לצד השני והתחיל את השנצ. ליבי פעם בפראות.

להיות או לחדול? לא ידעתי מה לחשוב. בתור הומו צ'ייסר, שמתפוגג מתשוקה לגברים שמנים, פרחן היפיפה היה הכל בשבילי. כשראיתי את הדובי הטורקי מרים משקולות ומזיע, מביט אלי מתוך משקפי הרטרו ומחייך כאילו אנחנו מכירים כל החיים, ליבי כמעט שהתפוצץ. כשעמדנו אחד מול השני עירומים במקלחות, גופו עצום ושופע, עורו מושלם, פלומת שיער בתולית בין הפטמות הגדולות וזין ענק, כבר לא יכולתי להסתיר את האהבה. דירת הסטודיו שלו נראתה לי כמקדש בוהמייני של אדם יצירתי ועשיר מאד וחשבתי שאני בגן עדן, אך צחנת חזירי הבוספורוס השחוטים ריסקה את נפשי. כמה לכלוך ברוח. רצח מדרגה ראשונה.

בדייט הראשון עוד הייתי אופטימי. ישבנו בפיצריה בסוהו עם מלצרים איטלקים אמיתיים.

"זה אחד המקומות הלוהטים ביותר בעיר כרגע." פרחן מזג לעצמו כוס של יין אדום.

"כן," לגמתי מהבירה. "אנשים יפים ואוכל טוב. מרגש. כיף."

"ממש כיף. מרגש מאד," פרחן הרים את רגלו הימנית ושיחרר פצצת סירחון בקול פיגוז חללי. הפפרוני נתקע לי בגרון והבירה שרפה את הנחיריים. כל הראשים במקום הופנו לעברנו בזעזוע קשה, אך פרחן המשיך לתקוע משולשים כאילו כלום לא קרה. עיני יצאו מחוריהן מרוב אימה וכלימה.

פרחן הבחין בזעזוע שלי.

"שטויות, בן אדם, זאת ניו יורק." הוא פתח את פיו והחל לדחוס משולש מרגריטה מהשפיץ פנימה. "אף אחד כאן לא מכיר אף אחד אחר, ובכל מקרה, לאף אחד לא אכפת." הַמֵּפָגֶּז האוטמני סיים את היין האדום בשלוק אחד ארוך.

להיות או לחדול? הרגשתי אבוד בפרק של סיינפלד מעורבב עם דוקו פשע בנטפליקס.

בדייט השני, הפעם האחרונה שנפגשנו, ולמרות שנשבע בחדר הכושר שיתנהג יפה, פרחן שיחרר לחלל מסעדת השף הצרפתי בומבה איסטנבולית ארוכה ורועשת כל כך, שכל הכוסות והסכום על שולחנות המקום רעדו ושקשקו וקפצו חרקירי אל הרצפה, והתנפצו לרסיסים.

"ניו יורק. אתה יודע. אנשים זרים." הרוצח מטורקיה, הנפחן הסדרתי, חתך בגסות את הסטייק המדמם ותקע את הנתח הענק בפיו. הוא התבונן בי באדישות דרך משקפי הרטרו ולמרות יופיו המרהיב, ההלם מאלימות הנפיחות הקולניות, חרץ את גורלו.

מהיום והלאה, פרחן אקבר, אני מתעלם ממך. פלצן אדיר, תמות אתה!