מי פנויה על בוליפרט פינת צ'לקין?

שבת בצהריים. מנסה לתפוס נמנומית על מרפסת זבולון המז'יאנה שלי. קצת חלודה וחורקת. אבל היא מרחפת כמו בובה. לקחתי אותה לסיבוב אי שם בשנת חמשתלפימשנים ומעולם לא החזרתי אותה. קצת כמו הדוקטור.

המטאורים מעליי נותנים לי גוון שיזוף למות והבריזה מביאה את עיניי למנוחה המיוחלת.

"מי פנויה על בוליפרט פינת צ'לקין?" בוקע מהרמקול.

איףףף.

"אני חוזרת. מי פנויה על בוליפרט פינת צ'לקין?"

אמרתי איףףף. לא בא לי לעלות נו. 

"חביבה את שם? את אומרת איףףף ותוהה אם לענות לקריאה?"

עלתה עליי "היי היי. כן אני פה. אני פנויה. מה את צריכה קרציה?" שונאת אותה.

"אני יודעת שאת שונאת אותי. תשתגרי לבוליפרט פינת צ'לקין. קיבלנו אות מצוקה, אבד הקשר הויזואלי. תעיפי מבט".

מי המטומטמת ששולחת אות מצוקה מבוליפרט, ועוד פינת צ'לקין? זה המקום הכי מסוכן ביקום. סתומה. עכשיו אני צריכה ללכת לשם.

נכנסת פנימה. עולה על ההגה ויוצאת לדרך. 

חולפות על פניי חלליות רבות שבורחות מהכיוון אליו אני פונה. מוזר. 

"תעשי רוורס ותתחפפי!" ברנשים צועקים לי ברמקול.

"אם את יודעת מה טוב לך אל תיכנסי לשם".

טוב עכשיו אני ממש סקרנית לדעת מה קורה שם! שמה פול גז בניוטרל ואני מגיעה. הנחיתה תמיד גסה, לחשושי "סעמק" מזבולון כאילו היא סובלת. לכן אנחנו בד"כ במצב הצפה. 

יוצאת החוצה עם קסדה לראשי. כי מי יודעת מה מחכה לי שם. "הלו? יש פה מישהי?" אני שואלת שוב ושוב. לפתע קול צווחני קורא "כאן כאן. אני כאן!" הקול נשמע לי מוכר. ממש מוכר. אני מתקרבת ועובר על ידי גלגל מתכת כבד מנצנץ. "תמשיכי לדבר עד שאגיע" אני פוקדת והיא ממשיכה.

"אני מצטערת. אל תהרגי אותי. הברחתי את כולם. חיכיתי לך" היא לוחשת ואני מגיעה. 

שיט. זו היא. 

"מה את עושה פה?!" עכשיו אני הצווחנית.

"התגעגעתי אלייך ורציתי לראות אותך". היא מתרוממת ומנגבת דמעה.

"ובשביל זה שרפת שלושה כוכבים ואות מצוקה?"

אני מנחיתה עליה והיא מחבקת אותי.

"היית בממתינה".

התעצבנתי עליה ואז נישקתי אותה. 

ואז הלכתי לתפוס נמנומית במרפסת.