חצי פגישה
קובי פרידחי
17 לדצמבר 2021
·
3 דקות קריאה, 535 מילים
חצי פגישה/ קובי פרידחי
פורסם ב"עתר" גיליון י"ז
"אני לא מאמינה שאני מדריכה"
"אני לא מאמינה שאני מדריכה"
"אני לא מאמינה שאני מדריכה"
המילים חזרו שוב ושוב בראשי כמו מנטרה שתפקידה להשאיר אותי יציבה. ליבי פעם בחוזקה בזמן שעוד ועוד מדריכות ומדריכים חדשים מכל הארץ נכנסו לחדר הגדול. את מרביתם לא הכרתי. הסתכלתי מקרוב על החיוך, על המבט המתרגש. כולם נראו לי ממש גדולים, בטוחים בעצמם, ואני הרגשתי קטנה כל כך.
בדרך כלל לא הקשבתי למדריכות שהערצתי. הייתי מתבוננת בתנועות הידיים, בחצאית הארוכה ובחולצת התנועה הלבנה, סופגת את להט הדיבור. הייתי משחקת לפעמים מול המראה עם ספר של הרב קוק, כאילו גם אני מעבירה פעולה, חלמתי על הרגע הזה זמן רב. אבל עכשיו? הרגשתי קטנה ומפוחדת. לא מאמינה שבעוד שבועיים אצטרך לומר מילים גבוהות לחניכות קטנות ולקוות שגם הן יתבוננו בי בהערצה.
רכזת הסמינריון השתיקה את כולם ומזכ"ל בני עקיבא נכנס. הוא בירך אותנו והחל בנאום ארוך. הפעם השתדלתי להקשיב לכל מילה, אולי בדבריו מסתתרות מילות הקסם שיהפכו אותי לבוגרת, איכותית ומרשימה יותר. עברתי בין הפרצופים וניסיתי לזהות פנים מוכרות. מבט אחד תפס לי את תשומת הלב, היו לו עיניים כחולות, שיער שחור, כיפה קטנה שיושבת על הצד וחיוך של מבוכה. הרגשתי שגם הוא חושש מהמעמד. ניסיתי לחשוב מאיפה הוא בארץ, מעיר גדולה או אולי מקיבוץ, איזה שבט הוא עומד להדריך. נראה שהוא מצליח להקשיב לדברי המזכ"ל, מחשבותיי לעומת זאת כבר נדדו למחוזות אחרים.
במפגש הפתיחה עורכים סבב היכרות כדי להתחיל את היום בצורה טובה ולהפיג את המתח, כך אמרה הרכזת. כיוון שהיינו קבוצה גדולה היא החליטה לחלק אותנו לחדרים. החלוקה הייתה אקראית ומצאתי את עצמי עם שתי בנות נוספות שלא הכרתי, בחור נוסף שנראה עצבני למדי והבחור עם העיניים הכחולות והחיוך הביישני. העצבני עזב בתוך כמה שניות את החדר, והבנות, שכנראה למדו יחד באולפנה, התחילו בשיחה נלהבת למדי על הצ'ופרים שהן מתכוונות להכין לחניכות. היה בלתי אפשרי לנהל שתי שיחות במקביל אז שנינו שתקנו והקשבנו.
הלב התמלא בחרדה. הרגשתי שאנחנו באותו מצב אבל לא ידעתי איך לגשת ומה להגיד, אני תמיד מסתבכת במצבים כאלה. פתאום הבנתי שעוד לא חשבתי על צ'ופרים לפעולת פתיחה או על הפעולה עצמה, שיש לי עוד כל כך הרבה לדעת ובטח שתי הבנות האלה והבחור החמוד, ובעצם כולם, יודעים הרבה יותר ממני ואולי זה לא בשבילי כל הדבר הזה. לפתע הן הפסיקו לדבר ועדכנו אותנו שהן יוצאות להפסקה, נעלמו והשאירו אותנו לבד בחדר. הסתכלנו זה על זו והתפוצצנו מצחוק.
"אז... אהמ... איזה צ'ופר אתה מכין לפעולת פתיחה?" שאלתי בחשש. "למען האמת עוד לא יודע. בכלל לא חשבתי שאהיה מדריך", הוא ענה. למדתי שקוראים לו אביעד, שהוא גר בנגב והוא אוהב לטייל, לפעמים רק הוא לבדו עם המדבר. סיפרתי לו שגם אני אוהבת לטייל. בנהריה אין לנו מדבר אבל יש טיילת על הים. גיליתי שיש לנו הרבה במשותף, ואפילו שנינו עומדים להדריך את שבט מעלות. המבוכה הלכה והתפוגגה ולראשונה מתחילת היום הרגשתי ביטחון, שאולי הדברים בכל זאת יסתדרו בסוף. היינו מרוכזים בשיחה עד שלא שמנו לב שהשעון מעלינו התחיל למנות 60 שניות לאחור.
חזרנו בהפתעה לחדר הגדול. החיוך של אביעד התערבב לי בין כל שאר הפרצופים בדיוק כשרצה להראות לי את הנוף שנשקף מחלון חדרו. הרכזת הוציאה אותנו להפסקה של חצי שעה עד למפגש הבא, שבו הבנים והבנות יעברו סדנה בנפרד. המסך החשיך. הרמתי את הראש והבטתי בגלי הים המתנפצים מבעד לחלון. חשבתי על אביעד שבוודאי יושב גם הוא מול המחשב, מביט אל המדבר.
תהיתי אם אפגוש אותו שוב, ובעצם, האם בכלל נפגשנו.
