הלב של דנה

חלק א׳

גיל הביט בלוח השנה וסקר את האירועים המוזמנים הבאים: שתי חתונות ערב, שתי חתונות שישי בצהריים, בר מצווה אחת ואיזה ערב קטן בבית הספר של הילד ההוא בשבוע הבא. גיל כינה אותו "הילד ההוא" כי תמיר הזכיר לו כל כך את עצמו כשהיה צעיר. רק מוזיקה בראש, וההנאה המיוחדת הזו לראות את האנשים מחייכים רק כי בחרת עבורם את הוייב הנכון. 

אני חייב לדבר עם המורה שלו, להבין על מה בדיוק מדובר הוא חשב. 

חיפוש קצר והנייד פלט את מבוקשו: המורה אורית. התמונה הזוהרת שלה בלבלה אותו לרגע, דמיין מורה מבוגרת, חסודה, לגמרי לא תואמת את השיער השופע והזוהר המקיף חיוך מקסים שכזה. 

"אורית, אנחנו בהחלט ניפגש" הוא אמר בקול. 

אבל אפילו אותו, שזיין כבר חצי עיר, הפתיעה עצמת ההתרגשות שחש לפני הפגישה איתה, כעבור כמה ימים. תמיר חיכה לו בכניסה לבית הספר. הוא קבע פגישה קצרה רק כדי לבדוק את תשתיות החשמל ולהבין קצת מהו הקו המוזיקלי שהמסיבה הזאת מאפשרת. היא חיכתה עם אותו חיוך זוהר, שמלה צמודה ועור בוהק. הריח הרענן של הבושם שלה לא השאיר אותו אדיש. 

איך אפשר לעבוד ככה? הוא חשב. בשיחה הקצרה לא הצליח להתרכז ושמח לראות שגם היא לא אדישה, מחויכת כמו שאהב. בסיום הפגישה היא ליוותה אותו לכיוון השער. 

"אני שמח שנפגשנו, אורית" גיל לא התאפק וזרק לעברה לפני שנכנס לרכב. 

"אני אפילו שמחה יותר" היא אמרה והציתה בו אש. 

בדרך למשרד הוא המשיך לחייך את אותו חיוך מטופש והרגיש שוב קצת בן שש עשרה, כמו אותם נערים ונערות שהוא עמד להרקיד בערב. גיל לא הצליח שלא לפנטז על פגישה נוספת עם אורית, איך יצמיד נשיקה מרפרפת על שפתיה, יחכה שיפתחו ויוכל לחוש את טעמה. הוא בטוח שהוא לא טועה, מחכה לו אש להבה. 

גיל חיפש אותה כל הערב, היתה לו הרגשה שהיא ממש לידו וכל פעם שהסתובב ראה רק את ההמון הרוקד. הכעס החל גואה בו וכל מה שהוא רצה זה רק לקפל את כל הציוד ולעוף משם. 

מורה עאלק, מה נראה לך שהיא תקפוץ פתאום מהרחבה אל העמדה ותזמין אותך לרקוד? דפוק אתה, כך זמזם בראשו הקול המיושב שלו. הקול השני שמח שהערב עוד שנייה נגמר ואפשר יהיה לחזור לסמן V או X על רשימה של בנות זמינות באיזו אפליקציית הכרויות כאילו מדובר במילוי טופס טוטו. 

בחודש הבא הוא יחגוג שלושים "אם אפשר לקרוא לזה לחגוג" כך הוא ענה לכולם כשהזכירו לו את התאריך המתקרב במהירות. הוא התעייף כבר מסטוצים שהתחילו מראש בחוסר סיכוי להגיע לפגישה שנייה או שלישית, וההצלחה הגדולה ביותר בסופם הייתה שהצליח להגיע הביתה בשלום. גיל ראה את הוריו המתבגרים ושמח להגיע בכל שישי ולתפוס אותם מחייכים האחד לשנייה תוך כדי ההכנות לארוחה, קורצים וצוחקים מבדיחות פרטיות שרק הם הכירו. גיל תמה אם באמת "לכל סיר יש מכסה" ומה עם סירים מסובכים כמוהו?! חבריו נישאו בזה אחר זה ורק הוא נשאר הרווק האחרון בחבורה. לא היו חסרות לו הצעות לנשים מהסוג שניתן להקפיץ בהתראה קצרה לסוף שבוע ספונטני באילת אבל הוא מאד רצה כבר לתכנן טיול תרמילים ארוך לשניים, כזה שמתחפרים בו בשק שינה זוגי מול איזה אגם ושוכחים מכל העולם שסביב. טיול שבו הולכים ביחד לאיבוד באיזה מוזיאון רק כי היא חייבת לראות את הפסל המפורסם ההוא. טיול שבכל עלייה תהיה גם ירידה ואז שוב עלייה. טיול שבמהלכו הוא לא יצליח להירדם כי לא ירצה לפספס אף שנייה איתה ויישאר ער כל הלילה ויספור את נשימותיה. טיול בו ידע שמצא את אהבת חייו. גיל נשם נשימה עמוקה, סקר את הרחבה הריקה, בדק שוב שכל הכבלים מסודרים בערימה והחל את דרכו לרכב, שוכח מאורית. ורק טעם האכזבה מילא את פיו כפרי בוסר.

 "אל תגיד לי שהתכוונת ללכת בלי להגיד שלום" גיל שמע קול מתנשף מאחוריו. 

הוא ידע שזו אורית, הרגיש את גלי החום שהתפשטו בגופו רק לשמע כמה מילים מפיה. גיל הניח את הציוד הכבד והסתובב. "האמת שרציתי לומר יותר "להתראות" ולא רק שלום" הוא אמר בחיוך. 

אורית השפילה מבט ולמרות האור החיוור ראה שהסמיקה קלות. "נהנית? איך היה הערב מבחינתך? הם היו ילדים טובים?" אורית התעשתה ושאלה במהירות. 

"כן הם היו נהדרים!" גיל אמר "חיפשתי אותך, חשבתי שתרצי לראות אותם מהעמדה שלי, את יודעת מהדי ג'יי". 

אורית התפתלה והשקט חתך בינהם. "אם הייתי יכולה הייתי עולה ויושבת לידך כל הערב" היא אמרה לבסוף בקול חרישי "אבל אתה יודע, אני המורה שלהם וילדים לא צריכים הרבה סיבות כדי לרכל". 

"אז אם אזמין אותך לבילוי של גדולים, בלי כל הילדים מסביב, תבואי?" הוא שאל בלי להסיר את עיניו ממנה, נהנה לראות את המבוכה בה היא מצויה. 

אורית הרימה את עיניה, הסיטה קבוצת שערות שגלשה על עיניה וחייכה אליו את אחד החיוכים היפים ביותר שהוא ראה עד אז. "בוודאי שאבוא. אבל קודם תצטרך להכיר אותי קצת" היא הסתובבה ונעלמה מעיניו בשניות בין חבורות הילדים הצוהלות בדרכם החוצה מבית הספר. 

"אני חייב לתפוס את תמיר, נראה מה הוא יודע על המורה אורית" הוא אמר לעצמו כשנכנס לרכב. הוא חייך למחשבה שהיום כבר לא יצטרך למלא טוטו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

להמשך הסיפור...