ארוחת ערב

סטפני, נקרא לה, בלונדינית עם שיער קצר באמצע שנות החמישים לחייה, גבוהה, רזה, ומהממת שנראית כאילו יצאה מיחידת המילואים של הסיירת של ויקטוריה סיקריט, רק חיכתה שיפנו את השולחן. היא מיהרה להתמתח ולהשיל מעצמה את השמלה שלבשה, ונשכבה, עירומה ואצילית, על השולחן העירום.  סטיב, נקרא לו, בן 60 בערך, עם שיער בלונדיני קצוץ דק, לבוש חולצת טריקו צמודה שמבליטה הרבה שעות בחדר כושר, ניגש לעסק, וטעם את סטפני, תוך כדי שהוא מעסה לה את הפטמות, עם עזרה של אחד המלצרים.  אנחנו ממש לידם, אולי מטר מהם.  לא ברור אם אנחנו אמורים להסתכל עליהם, להצטרף אליהם, או לפצוח בסשן תגובה משלנו, אז אנחנו בחרנו באפשרות ההגיונית ביותר, להסתכל על השולחן שהתרוקן מאוכל ולספור גניחות.  היי, ממי, תראי, יש סדק קטן בשולחן.

שלוש שעות קודם היינו בדרך לארוחה, מתרגשים כמו חתן בר מצווה רגע לפני קריאת ההפטרה (אלוהים, סלח לי על הדימוי הזה).  האתר הבטיח ארוחת גורמה אירוטית.  מה זה אומר? אין לנו מושג, רק קיווינו שזה לא יכאב.  חברים שהיו קודם אמרו לנו ללכת, אבל לא הסכימו לחלוק שום פרטים.  תראו בעצמכם, הם אמרו.  סבבה, אנחנו מלא זמן נשואים, צריך מדי פעם קצת לנער את השגרה, אנחנו מחשיבים את עצמנו הרפתקנים במידה, מה כבר יכול להיות.  ובכן, מבוכה.  מבוכה יכולה להיות.  עוד אחזור לזה.  
כל הדרך לשם אנחנו מנסים לדמיין מה יהיה בפנים, מתפללים לא לפגוש מישהו שאנחנו מכירים. דנה ספקטור פעם כתבה טור על ביקור בריזורט של סווינגרס בג׳מייקה, אבל מה החוכמה לנסוע לג׳מייקה להשתרלל כשאין סיכוי להכיר אף אחד?  הרבה יותר כיף לנסוע לאורגיה שעה מהבית ולפגוש את אמא של יונתן מהכיתה של הילד.

נכנסנו פנימה. דירת לופט מעוצבת במרכז סן פרנסיסקו, תקרות גבוהות, חלונות גדולים ומטבח של תוכנית בישול במרכז חלל החדר.  על התקרה ווים שלא זכו להתממש, אז נשאר לנו רק לדמיין למה הם נועדו.  בחדר ליד מלא מיטות בכל מיני צורות, כולל מיטה בצורת לב, אלא מה.  ריח של בישול באוויר מעורבב עם בישום עדין.  נרות מפוזרים מסביב.

אמא של יונתן לא באה בסוף, אבל מי שכן בא היו בערך 15 זוגות שחיכו בלובי, בגילאים משתנים, מ-20 מאוחרות עד 60 מוקדמות. הנשים לבושות בשמלות נאות וחושפניות במידה, הגברים גם היו שם.  הארוחה מוגדרת למתחילים, אז רובם שם פעם ראשונה.  כולם בודקים את כולם.  אין מילים לתאר את המבוכה.  אני מחזיק למאיה את היד והיא לוחשת לי בחושניות ״שחרר, אתה עושה לי נמק״.  אני משחרר ומתחיל לגרד באוזן בלי שליטה. 
בנצח ורבע, המארח מסמן לכולם לגשת אל השולחן שמסודר בצורת ח׳ ולהתיישב רק בצד החיצוני שלו, מיד נבין למה. אין מקומות מסומנים אז פשוט מתיישבים איך שיוצא, מזל שיצא למאיה לשבת לידי.  ליד מאיה מתיישב סטיב, ליד סטיב מתיישבת סטפני. סמול טוק סטנדרטי, בו סטפני מבקשת שאוריד את החולצה בדיוק כשלקחתי שלוק מהיין. לא נורא, זה יין לבן, עוד מעט ינקו את זה. החולצה נשארת.

כולם מחכים בסבלנות והארוחה מתחילה. השף, שהוא גם מארגן האירוע יחד עם זוגתו, אשה מבוגרת ומהממת בפני עצמה שמשרתת כרב המלצרים, לוקח את עניין האוכל מאוד ברצינות. הוא מסביר על כל מנה באריכות ומצפה למחיאות כפיים. הנה הגדרה לחוסר מודעות עצמית: הבן אדם מארגן ארוחות אירוטיות וחושב שאנשים באים בשביל האוכל.

המלצרים, עטויים מסכות על העיניים סטייל עיניים עצומות לרווחה, מגישים את המנה לשולחן תוך כדי התגפפויות קלות בינם לבין עצמם במרכז הח׳, וקצת ליטופים לסועדים. איך לומר את זה בעדינות, בשלב הזה אנחנו מקווים שהשף טוב יותר בזימה מאשר במזון. אנחנו מסיימים את המנה הראשונה והמלצרים באים לפנות ותוך כדי מלטפים לנו את הגב, הצוואר, הפנים.  מלצריות לסועדים ומלצרים לסועדות.  זה נעים והכל אבל אתה לא בדיוק יודע מה לעשות עם זה - להתמסר?  להאנח? להחזיר בחזרה?  עד שאתה מספיק לגבש עמדה הם כבר עוברים לבא בתור.

מנה שניה.  המלצרים מגיעים שוב, פחות החולצה.  גבירותי ורבותי, יש לנו ציצים! גם של נשים!! חוץ מזה, אותו הדבר.  הם עוברים ביננו, קצת נוגעים בנו, בעיקר נוגעים בעצמם.  עדיף ככה, כל פעם שנוגעים בי אני נהיה יותר אדום, בסוף המנה העיקרית הפנים שלי סגול חציל.

המלצרים והמלצריות הם הם האירוע.  הם בשנות ה-20 30 לחייהם, מצודדים למדי, אם אתם בקטע של קינק, פירסינג ובגדי עור שלובשים רק בתוך הבית.  מסתבר שהם מתנדבים ולרובם זו גם פעם ראשונה.  בעל הבית אולי לא טבח מי יודע מה, אבל הוא איש עסקים לא רע, בהתחשב בזה שהוא לא משלם לאף אחד אבל גובה לא מעט על הזכות להביך אותנו.

וככה זה ממשיך, כל מנה המלצרים מתפשטים קצת, עד לתחתונים, לא יותר, ונוגעים קצת בנו ובעיקר בעצמם.  טיפה אירוטיקה, הרבה אוכל בינוני והמון זיוני מוח על האוכל הבינוני, עד שבקינוח גברת אחת שמזכירה את מיסיס סלוקומב מ׳מישהו מטפל בך׳ התמרמרה שזה לא היה מספיק נועז בשבילה. מה נועז בשבילה?  אני מפחד לשאול.  מעט אחרי זה חצי מהאורחים בערך הלכו כולל סלוקומב, ואז התחיל המופע של סטפני וסטיב.  תאכלי תחת, מיסיס סלוקומב!  רק בצנעה, אם אפשר, ראינו מספיק.

המלצרים בשלב הזה הורידו מסיכות ושברו דיסנטס, מה שגרם למאיה לגלות שמושא תשוקתה, למרות היותו חטוב, נושק לשבעים.  קצת ירד לה.  
סטיב וסטפני נתנו את האות למלצרים להתחיל להתייחס להתגפפויות שלהם יותר ברצינות, וכולם העבירו הילוך.  לא עד כדי זיון ממש, אבל מתחיל להתקרב.  זאת אומרת כולם חוץ מאיתנו ושאר הסועדים, שכמונו לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כל האקשן היה אצל המלצרים, שנהנו להתחרמן מהמבטים שלנו. "אתה קולט" מאיה אמרה לי "שבעצם שילמנו כדי לאכול אוכל בינוני ולהיות תפאורה באורגיה של המלצרים". איזה עולם הפוך.

שניה לפני שהעניינים התחממו באמת, בעל הבית אמר לכולם יפה שלום.  המלצרים נשארו "לנקות".  ביציאה סטיב בא ללחוץ ידיים ולהגיד שלום.  ללחוץ ידיים?  איפה שהן היו עכשיו??  כבר מעדיף חיבוק.  מתחבקים ואומרים שלום, סטיב נותן לי כרטיס ביקור.  איש אשכולות, סטיב. יזם,  משקיע וקואצ'ר, כשהוא לא מתנה אהבים בציבור, זאת אומרת.  תהיו בקשר, הוא אומר, תבואו לארוחה של המתקדמים, היא מתחילה איפה שזו נגמרה.  ברור, אנחנו עונים, נרשמים עכשיו, רק צריכים לברר מתי נוח לאמא של יונתן.

עוד סיפורים, יותר טובים מזה, בדף שלי