ספוקן משיחי

ראשית כול, לא השתגעתי, לא אחזה בי תסמונת ירושלים ובכל זאת, עדיין לא נדרשתי להשיל את הנעליים, כי לא היה צורך. אין יותר דיסטנס. 
שנית, חשוב לי להבהיר שלא כמו ששמעתי רבים לפני, אני לא חָלַ֖מְתִּי חָלָֽמְתִּי, שהרי אני רואה לנגד עיניי איך שהרי ישראל נושמים, באמת ובתמים האדמה מוסרת לנו מוסר – מה מותר ומה אסור – ורק אני שומע? 
אסור לרצוח. 
מותר לבחור אם לחשוב או לא. 
ההיתר של נח לאכול את החיות שהציל היה מבחן. 
צרות אופקים זו מחלה שמביסה אותנו. 
"תם אני" זה לא בהכרח אוקסימורון. 
כל החיים שתינו תורה של "חכמים" ועכשיו אני מקיא כי הגיעו מים עד נפש. 

התורה נמשלה למים – אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה לאחרונה. 
התורה נמשלה למים, והאדמה הפצועה מתעקשת להמשיך ולשטוף בה את החתכים שלא מוכנים להיקרש. הארץ מפחדת לאחות את הפצעים בעצמה. יש לרתך את העור הקרוע, לשרוף ולרפא את הפצעים הישנים, אבל הפחד משאיר אותנו מתחת למים והכיור נשאר אדום. 
התורה נמשלה למים, 
התורה נמשלה למים ואנחנו מניחים אותה על הר עפש שכל ממטריו נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. 
התורה נמשלה למים והנחנו אותה בעיר צמאה. 
לא סתם היא שם, העיר נועדה לאדות את התורה ממנה, להבריח אותה, כי בעיר שנבחרה לא צריך מים, הם רק מטשטשים את האור. אבל אנחנו עדיין נואשים להיאחז בהם, מחמירים בתורה ומקלים באש שמאחוריה. 
אף אחד לא הולך לוותר על המים, הגיע הזמן שנמגר אותם. 
אני רואה עיר שעולה בלהבות, אני רואה בנים שמתקנים עוולותיהם של אבות, אני רואה חרבות מושלכות לנוכח החורבות הבוערות, לבבות מתרחבים ועיניים כואבות. וזה לא יהיה רצח אלא רק הוצאה צודקת להורג של הליבה המקודשת – היחידה – של כל כך הרבה סבל. 
את הר מגידו ישרפו גוג ומגוג ואת ירושלים נשרוף אנחנו, את אבני צפת תפיל הרוח ואת אבני חברון יפיל הרעש, טבריה תשקע תחת מים רבים והארץ כולה תשוב לעפר ועליה מרחף קול דממה דקה. 
העולם של נֹח נפל תחת מים רבים והשני, שלי, יעלה באש. 
רבים מאתנו שותקים, רבים מצקצקים בלשונם או נבהלים כששומעים דברי שמים, ומתלהבים מהבלים – הם מצפים מההסקות הבלוּיוֹת של "החכמים" לעבוד וממנו לשתוק. הם מצפים ממני לשתוק, מנסים לגבור עליי, אבל רשף בורח עם כל פעימה שלי, אור־אמת גובר על הסכר ופורץ מעצמותיי – 
גִצים לוחשים על לשוני, להבות חורכות אותה לחכי ויד ימיני מבוערת ומפוחמת תשכח, חיכינו יותר מדי – הרעל דמוי המים זרם ללב שלנו, הגיעה העת לגדוע גם אותו – זו העת לעקור נטוע, העת לפרוץ, העת לאבד והעת להשליך, זו העת לבכות ולעזוב, זו העת לספוד וזו – זו העת למות. 
המרכבה הבוערת דוהרת אל השמש בין אם נרצה בכך ובין אם לא, האם אתם תגררו מאחור או שתשבו מקדימה ותהינו מהנוף?