מה יש בתוך הקופסה השחורה

התחום: קו התפר בין פסיכולוגיה לפילוסופיה. הזמן: שנת 1980. הרקע: פרופ' עדי צמח נזכר באיחור של יותר מעשרים שנה, להשתלח בסקינר ובביהביוריזם. התגובה: מאמר זה, מ- 1980, המוסיף גם הרהורים על חקר המוח הרלבנטיים עד היום.

מאת: אריה סתר

קטונתי מהכניס את ראשי בין עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה, כפרופסורים ב. פ. סקינר, נועם חומסקי ועדי צמח. אולם למקרא מאמרו של עדי צמח (ידיעות אחרונות 18.1.80), שעיקרו חיזוק ידיו של נועם חומסקי בהתקפתו על סקינר והביהביוריזם, מאמר בו מתיימר עדי צמח לעשות את סקינר ואת תורתו עפר ואפר ומחכך אגב כך את ידיו בהנאה – איני יכול שלא להגיב, אף כי לא ממני יוושע סקינר ואין הוא זקוק דווקא לי כתנא דמסייע.

מאמרו של עדי צמח רצוף בטענות, קביעות, ציטוטים ופרשנויות שהם חסרי שחר ואף כתובים בסגנון משתלח. כל המכיר את משנתו של סקינר ואת הביהביוריזם ולו במעט, יודע עד כמה שגויה המשמעות שמנסה עדי צמח להדביק להם.

בספרו B. P. Skinner: Verbal Behavior, 1957, סקינר הביע את משנתו הטוענת כי השפה אינה אלא התנהגות לשונית. כעבור שנתיים, פורסם מאמר של בלשן[U1] צעיר בשם נועם חומסקי, המציע רעיונות משלו בקשר להתפתחות הכושר הלשוני של האדם. 

חומסקי מבטא את התנגדותו לסקינר, בצורה אקדמית ומכובדת, תוך התייחסות עניינית לפילוסופיה שטבע סקינר. בהתמודדות זו, מתמקד חומסקי בתחום מקצועו – הבלשנות. לעומתו, עדי צמח לועג לסקינר ומשנתו בדרך לא נאותה ומבישה ממש.

צמח תוקף היום – 1980 את משנתו של סקינר שהתמצתה בספרו מ- 1957, תוך הישענות על ביקורתו של חומסקי על סקינר מ- 1959.

טעותו של עדי צמח היא בכך שהוא חושב שהביהביוריזם רואה בגירויים, בתגובות ובחיזוקים – חזות הכול. כסבור הוא שהביהביוריזם מתעלם מקיומם של תהליכים ומנגנונים פנימיים. כותב עדי צמח:

"דת (כן, דת) אווילית ומרושעת זאת של הביהביוריזם, שאסרה על הפסיכולוג בחרם ושמטא (צ"ל שמתא) לחקור, חס ושלום, מה הן הסיבות הפנימיות של התנהגות האדם ולשער השערות על טיבו של המנגנון הפנימי האחראי לעיבודם של גירויים, לארגונם וליצירת תגובה הולמת עליהם; דת אכזרית ופנאטית זו של הביהביוריזם, שכפתה על הפילוסוף, באימת הנידוי מכלל האנשים ה"נאורים", לומר שאין הוא יודע מה זה כאב זולת התנהגות כאב (כגון גניחה בקול ונטייה עצורה ללפות את הבטן בידיים), ומהי אהבה זולת התנהגות מחזרת (למשל, נטייה לשלוח פרחים)..."

שגיאה קטנה השתרבבה לו לעדי צמח בניסיונו להדגים התנהגות כאב לפי הביהביוריסטים; התנהגות כזו אינה "נטייה עצורה ללפות את הבטן", אלא לפיתה ממש, כיוון שבנטייה בלבד, במיוחד כאשר היא עצורה, קשה לצפות ובוודאי לא ניתן למודדה.

הביהביוריסטים  לא אסרו על אף אחד לחקור ככל העולה על רוחו; הם פשוט נהגו בעצמם שלא לחקור את הסיבות הפנימיות והמנגנון הטבעי. סקינר וביהביוריסטים אחרים, לא טענו שאין סיבות ומנגנונים פנימיים ואין רגשות של כאב, אהבה וכן רעב, צמא ותשוקות, או שאיפה לחירות, לכבוד ולהגשמת העצמי. הם חשו זאת בעצמם וכמובן שלא הכחישו זאת; אך שונים הדברים כאשר עומדים לבחון את הזולת.

שופט ביהמ"ש העליון של ארה"ב, מרשל, טבע באחד מפסקי הדין שלו את האמרה "אפילו השטן אינו יודע מחשבות לב אנוש". זו גם גישתו של האקזיסטנציאליזם, לפיו קיים ניכור בין בני האדם במובן זה שאין אגו מסוגל לחדור לתוכו של אלטר אגו ולהבינו. (מעניין לדעת אם עדי צמח מונה את האקזיסטנציאליזם בין הפילוסופיות ה"נלוזות" שהביהביוריזם תמך בהן או שמא אף הוליד אותן.)

הביהביוריסטים שותפים לדעות אלו וטוענים שמכיוון שאין אנו מכירים את המנגנונים והתהליכים הפנימיים של האורגניזם ומכיוון שאיננו מכירים את ההיסטוריה שלו ובעיקר מכיוון שכל אותם גורמים אינם  ניתנים להגדרה מדויקת ולמדידה, נוח לנו לצפות בהתנהגות קונקרטית בתקופה מוגדרת, תוך מדידת ערכם של פרמטרי הגירויים, התגובות והחיזוקים. ניתן איפה להתייחס לאורגניזם ואדם בכלל זה, כאל קופסה שחורה שאין אנו יודעים מה יש בה ומה מתחולל בתוכה (ואין זה אומר שאין בה כלום ולא מתחולל בה כלום) ואין לנו אלא את מה שעינינו רואות – את פרמטרי המבוא והמוצא על ערכיהם, כלומר את הגירויים, התגובות והחיזוקים (שהינם משוב מהמוצא למבוא). במלים אחרות – אנו מודדים את ההתנהגות הנצפית. בכך עדיפה תורת הביהביוריזם על תורות אחרות המציבות מודלים שונים ומניחות קיומם של מושגים ותהליכים ערטילאיים ומתיימרות להסבירם ולנתחם.

עדי צמח קובע שטרור, הפחדה וקנאות הושרו על ידי הביהביוריזם; מאיפה הוא מביא זאת? הוא מצטט לכאורה פילוסופים ופסיכולוגים ושם בפיהם מלים אלה:

"להווה ידוע לכל שאנו איננו אלא מכונות אוטומטיות, שאין הפלט הנפלט מפינו מוסבר, אלא על ידי הקלט שקלטנו, שאנו לכשעצמנו איננו כלום, קופסאות ריקות, במחילה מכבודכם. אין אנו רואים כלום, אין אנו שומעים כלום (אז איך מוזן הקלט? א. ס.), אין אנו חשים דבר, אין לנו כל חיי נפש או מנגנונים פנימיים, אין לנו מוח ואין לנו רוח, ורק כאוטומט זה הנמתח כקפיץ, לשוננו מקשקשת וידינו מונפות כתגובה ישירה על גירויים שגורינו. חזקונו ונתחזק!"

ילמדנו רבנו עדי צמח, מי אמר זאת, היכן ומתי?

נראה כי אינו מבין את משמעות המושג "קופסה שחורה". כסבור הוא שהיא ריקה ולא היא! ומוסיף ומביא הוא בפאתוס רב האופייני למאמר כולו דוגמאות מההיסטוריה לטרור ודיכוי המתגמדות לדבריו בהשוואה לטרור ולדיכוי שהשליטו סקינר והביהביוריסטים. הוא מוסיף ומצטט (את מי?):

"אני רובוט, אל תציץ לתוך הקופסה שלי, אסור, סקינר אומר שאסור להציץ. אין לי רגש, אין לי כבוד, אין לי תחושות. תן לי חיזוקים ואתנהג ככל העולה על רוחך!"

כוחו של עדי צמח גדול בגיבובי מלים וכשהוא מגיע להדגמה עניינית של הוויכוח בין חומסקי לסקינר, אין הוא עושה זאת בהצלחה יתרה. הקורא הנבון חייב לעשות דבר שלכשעצמו נכון הוא לעשותו – לפנות לכתביהם של סקינר וחומסקי ולעקוב בעצמו אחרי הוויכוח ביניהם.

יש לציין כי סקינר אינו אבי הביהביוריזם. הביהביוריזם שלט בכיפה בראשית המאה העשרים והיה מקובל על רוב קהיליית הפסיכולוגים. למעשה רוב תיאוריות הלמידה המקובלות הן ביהביוריסטיות ובטוחני כי ביהביוריסטים אחרים נחשבים, אליבא דעדי צמח, לא פחות קשוחים מסקינר, אלא שהם לא כתבו ספרים כמו "ההתנהגות הלשונית", "Walden 2" ו"מעבר לחירות ולכבוד" ולפיכך אף אחד אינו בא להתפלמס איתם.

על תיאוריות פסיכולוגיות אין אומרים שהן נכונות או לא נכונות, אך מבחנה של כל תיאוריה הוא מבחן המציאות. נראה כי הביהביוריזם עמד במבחן זה בכל הנוגע ליישומים מעשיים. בתרפיה, שיטות טיפול ביהביוריסטיות נפוצות למדי וזוכות בהצלחה יתרה בהשוואה לשיטות הטיפול הפסיכודינמי המסורתיות.

להלן דוגמה להליך טיפול ביהביוריסטי. מטופל סובל מחרדת כלבים. אין מנסים למצוא אירוע טראומטי של תקיפת כלב בילדות המוקדמת ולא עושים על זה שיחות שבועיות, משך תקופה ארוכה. במקום זה הטיפול מתבטא בהפגשת המטופל עם כלב, בתחילה ממרחק, ובצורה הדרגתית מקרבים את הכלב עד אשר המטופל מלטף את הכלב והכלב מלקק אותו.

מלבד דרכי טיפול פשטניות, שיטותיו של סקינר הביאו לנו את ההוראה המתוכנתת ומכונות למידה מסוגים שונים שיעילותן הוכחה.

לא נטען כאן כי הביהביוריזם הוא נושא הדגל בפסיכולוגיה כיום, אולם מכאן ועד לקטילתו המוחלטת – הדרך רחוקה.

יש רבים הסבורים כיום כי האדם אינו אלא מכונה משוכללת. משוכללת יותר מהמחשבים המתקדמים ביותר. ההתנהגות המורכבת של בעל חי, באשר הוא כזה – והאדם  בראש סולם בעלי החיים – נובעת ממערכת העצבים. לצמחים, לפטריות ולבעלי חיים חד תאיים, אין כלל מוח ומערכת עצבים. זו התפתחה בבעלי חיים רב תאיים לצורך תיאום בין תאי הגוף השונים. עם התפתחות אברי החושים והמערכות המאפשרות תנועה, קיבלה מערכת העצבים גם תפקיד של תפיסת ועיבוד הגירויים מן העולם החיצוני, קביעת תכניות מתאימות של תגובות, תנועתיות בעיקרן (אתה רואה אריה – ברח ממנו). המטרה הבסיסית של המערכת, היא שמירה על האורגניזם כפרט וכמין. ככל שעולים בסולם האבולוציוני, המרכיב של עיבוד הנתונים הנקלטים וברירת התגובה המתאימה מתוך מכלול התגובות האפשריות, הופך לדומיננטי והגיע, עד כה לשיאו. בבעל החיים הקרוי אדם.

נראה שקיימים אצל האדם, תהליכים פנימיים הדומים לתהליך קליטת הגירויים מבחוץ. תהליכים אלה הם המחשבות וכן תופעות אחרות כמו דמיון, חלומות וכיוצא באלה. כמו כן, קיימים תהליכי תגובה ללא גירויים, או קשרים ישירים עם העולם החיצוני ואלו הם סוגים של מחשבות ופעולות יצירתיות, ללא תועלת קיומית ישירה. עיסוקו, מקדמת דנא, של המוח בגירויים ותגובות, מביא את בעלי החיים הגבוהים ובכללם האדם, לביקוש חוויות וגירויים ולסקרנות ואת האדם, גם לתגובות שונות המהוות את היצירה האמנותית לסוגיה והגותו הרוחנית של האדם. על פי גישה זו, הרגשות אינם אלא צורות מפותחות של דפוסי גירוי – תגובה, אשר באורגניזמים נמוכים יותר, קשורים בדחפים ובסיפוקם בלבד. הנוקטים בגישה זו, מנסים לחקור את התנהגות האדם במתודות פיזיקליות ופיזיולוגיות – או להיפך – אלה החוקרים באמצעים אלה, נוקטים בגישה זו.

לא קשה להבין מדוע נתקפים עדי צמח ודומיו, בחמת זעם כנגד רעיונות הביהביוריזם וכסבור אני שיתנגדו באותה מידה לגישה הפיזיקלית- פיזיולוגית. הם סבורים כי הביהביוריזם מבטל את החירות והכבוד, את התוכן הפנימי של נפש האדם ומבנה רוחו, את הכאב, האהבה, התשוקות, היצרים, האמונות, הכוונות ואת יכולת האדם לחוות חוויות ולהגיב בהתאם לאמונותיו ומטרותיו. אין ספק כי כל אדם בר דעת, החש את אותן תחושות (להזכירכם - תחושות סובייקטיביות שניתן לתאר, אך לא למדוד), יתקומם כנגד מי שמנסה לבטלן. אך כאמור, הביהביוריזם אינו מבטלן. הוא לא עוסק בהן מפני שאי אפשר להגדירן ולמודדן – לכן הוא מתייחס רק למבוא ולמוצא של ה"קופסה השחורה".

החוקרים בגישה הפיזיקלית – פיזיולוגית מנסים לחקור מה נמצא ואיך פועל התוך של אותה קופסה. גם כאשר נוכל, בעוד שנים, לדעת ולתאר את כל מה שנמצא בתוך מוחנו, לא יפגע הדבר, כהוא זה, ברוח האדם, בהכרתו וברגשותיו. להיפך – אנו נוכל אז להפיק תועלת מרובה מהכרתנו המדויקת את עצמנו.

[U1]