בלאי

בזמן האחרון
אני מסתובב בעולם בתחושה של חוסר אונים,
מעין חידלון שכזה.
נודד כסהרורי
בין הפרוזדורים הפלורסצנטיים
ותחנות האוטובוס המרוקנות.
סוגר ופותח אלף דלתות
שמאחוריהן לא מחכה לי שום דבר.

שואל לאן
ועצמי לא עונה,
כי לפעמים השביל נעלם
ואין סימון לדרך
וחושך כבד וסמיך ממלא את העין
עד שלא רואים.
לאן
עצמי שואל,
לשום מקום
אני משיב,
שום מקום.